הגיג 4 – "....מותר האדם מן הבהמה..." {קהלת ג', פסוק י"ט}
Updated: Apr 23
האמנם?
לכאורה החיות ובני האדם פועלים באופן דומה – אנחנו ניזונים מאותם מקורות של אוכל ושתיה, מפרישים הפרשות, מתרבים, ישנים ומסוגלים להניע את הגוף בהתאם לצרכים שלנו.
אני מסתכלת על הכלב והחתול שלי - שווי נפש ובמצב רביצה מתמשך. הם לא נראים סובלים מי יודע כמה...
גם באדם וגם בחיה קיימת נפש, כולנו מביעים רגשות בעוצמות שונות ולכולנו יש תודעה! אם כן, מה מבדיל אותנו מן החיה?
חיה אינה רוצה להיות יותר ממה שהיא. סוס לא רוצה להיות כלב, כלב לא רוצה להיות טווס, הם מרוצים ממי שהם. אף חיה לא מנסה לייחד את עצמה מול בני מינה, אלא למטרות של התרבות.
בני האדם לעומת זאת, רוצים להשיג יותר, להצליח יותר, לדעת יותר. בתת מודע שלנו אנחנו ערים וחשים את הכח שטמון בתוכנו, ומנסים להגשים אותו. הכח העמוק הזה הוא העצמי ; הפוטנציאל הבלתי מגולם שדוחף אותנו קדימה ולמעלה עד להגשמת המטרה.
העצמי הוא הגרעין ששוכן בתוכנו וממנו פועמות אדוות של הביטויים השונים שלו עד לגוף הפיסי ומעבר לו.
מה שמבדיל בין החיה לבני האדם היא רמת ההתפתחות של התודעה.
בספר "התקדשות" מציינת אליזבת הייך את חכמת שבע האוקטבות של התודעה. כל אוקטבה מאופיינת ברטט אנרגטי מסוים, מגלמת בתוכה את האוקטבות הנמוכות ממנה ועליהן מתווספת איכות מודעת נוספת:
האוקטבה עם הרטט הנמוך ביותר היא של החומר הדומם שמאופיין על ידי התכווצות, התקררות והתקשות.