הגיג 4 – "....מותר האדם מן הבהמה..." {קהלת ג', פסוק י"ט}

האמנם?

לכאורה החיות ובני האדם פועלים באופן דומה – אנחנו ניזונים מאותם מקורות של אוכל ושתיה, מפרישים הפרשות, מתרבים, ישנים ומסוגלים להניע את הגוף בהתאם לצרכים שלנו.

אני מסתכלת על הכלב והחתול שלי - שווי נפש ובמצב רביצה מתמשך. הם לא נראים סובלים מי יודע כמה...

גם באדם וגם בחיה קיימת נפש, כולנו מביעים רגשות בעוצמות שונות ולכולנו יש תודעה! אם כן, מה מבדיל אותנו מן החיה?

חיה אינה רוצה להיות יותר ממה שהיא. סוס לא רוצה להיות כלב, כלב לא רוצה להיות טווס, הם מרוצים ממי שהם. אף חיה לא מנסה לייחד את עצמה מול בני מינה, אלא למטרות של התרבות.

בני האדם לעומת זאת, רוצים להשיג יותר, להצליח יותר, לדעת יותר. בתת מודע שלנו אנחנו ערים וחשים את הכח שטמון בתוכנו, ומנסים להגשים אותו. הכח העמוק הזה הוא העצמי ; הפוטנציאל הבלתי מגולם שדוחף אותנו קדימה ולמעלה עד להגשמת המטרה.

העצמי הוא הגרעין ששוכן בתוכנו וממנו פועמות אדוות של הביטויים השונים שלו עד לגוף הפיסי ומעבר לו.

מה שמבדיל בין החיה לבני האדם היא רמת ההתפתחות של התודעה.

בספר "התקדשות" מציינת אליזבת הייך את חכמת שבע האוקטבות של התודעה. כל אוקטבה מאופיינת ברטט אנרגטי מסוים, מגלמת בתוכה את האוקטבות הנמוכות ממנה ועליהן מתווספת איכות מודעת נוספת:

האוקטבה עם הרטט הנמוך ביותר היא של החומר הדומם שמאופיין על ידי התכווצות, התקררות והתקשות.

אחריו עולם הצומח- שטומן בחובו את התודעה הראשונה של החומר (התכווצות, התקררות והתקשות) ובנוסף את כח הצמח המחייה אותו שמאופיין על ידי שלושה סימני היכר: חיפוש מזון, קליטת מזון והטעמתו או עיכולו.

הרמה השלישית היא של בעל החיים שמגלם את שלושת הכוחות – חומר, צמח וחיה. יש לו את היכולת להתכווץ, להתקרר ולהתקשות, יש לו גוף, והוא קולט ומטמיע מזון.

המישור השלישי הוא המישור חייתי- נפשי, ז"א שיש לו מזג ודחפים, תחושות, גילויי חיבה או סלידה ותשוקות. בעל החיים מודע רק ברמה אחת מתחת לאדם.

באדם, בנוסף לשלושת הרמות הראשונות המגולמות בו, קיים הפוטנציאל לגלם עוד ארבע אוקטבות נוספות(!), ובני האדם נבדלים זה מזה ביכולת להגיע לאוקטבות הגבוהות יותר.

המאפיין הבולט ביותר של האדם הוא היכולת לחשוב באופן מודע ולהביע את החוויות שלו באופן מילולי לזולת.

זאת האוקטבה הרביעית.

באוקטבה החמישית, האדם מעלה את התודעה שלו מעולם המסובבים (התוצאה) אל מישור הסיבה (המקור, הגורם) של התופעות. באמצעות השכל והכח הנפשי מתאפשרת היכולת להביע במילים את החוויות, ולא רק במילים אלא גם באומנויות אחרות: מעבר למימד הפיזי- הביטוי דרך מוסיקה, בציור, כאמנות פלסטית או עם הגוף בריקוד או ביצוע אסאנות (תנוחות).

האוקטבה השישית מאופיינת על ידי מודעות במישור האוניברסלי שנובעת מתוך תחושת איחוד עם הישות הנצחית ומובילה לתחושה של אהבה אוניברסלית כלפי כל הברואים באשר הם.

האוקטבה השביעית היא איחוד מלא. מודעות מלאה. אין הפרדה, אין אני. או בשפת היוגה- סמהדי. כאשר האובייקט והסובייקט נהפכים לאחד.

אפשר לעבור לאוקטבות הגבוהות יותר באופן מודע ושיטתי על ידי טכניקה ועל ידי אימון רציף ומתמשך.

האוקטבות מקבילות לשבע הצ'אקרות בגוף שחלקן נמצאות במצב רדום. על ידי אימון והכוונה ניתן לעורר את הצ'אקרות ולהעלות את רמת הרטט בגוף.

הרטט של המצב התודעתי ברגע נתון עובר דרך מערכת העצבים. מעבר ממצב של רטט נמוך לגבוה בבת אחת גורם למערכת העצבים לקרוס. כשקורה מאורע יוצא דופן, פתאומי וחריג (כמו שמבהילים אותנו), עובר זרם גבוה במערכת העצבים, גבוה יותר ממה שהיא מסוגלת להתנגד לו, והנזק יכול להתבטא בשיתוק, שבץ, עילפון ואובדן שפיות. כדי להימנע מאלו, עלינו לאמן את מערכת העצבים ולהתאים אותה לרמת ההתפתחות הרוחנית בצורה מבוקרת.

נסיים עם ציטוט של סוקרטס: "אדם דע את עצמך, ואז תדע הכל"

למה הוא התכוון? ואיך כל זה קשור לסבל האנושי??

ד"ר אלכסיס קארל (1944-1873), חתן פרס נובל לרפואה, מצביע על כך שההזנחה הגדולה ביותר של האדם להבין את עצמו, ושגורמת לו לתחושת אומללות קיומית. הסטטיסטיקות של קארל מראות שאחוז מחלות הנפש בעולם נמצא בעלייה מתמדת. כל עוד המין האנושי לא מכיר את העצמי לא ניתן לרפא את ההפרעות הנפשיות.

הפרעות אלה מאוגדות תחת השם "סכיזופרניה" שמקורה של המילה מהשורש היווני "סכיזו"- "אני מפצל" והמילה "פרן" שפירושה "הכרה, לב". התפצלות העצמי והתפוררות האישיות.

לכן ידיעת העצמי דרך חקירה, היא ראשונה במעלה, וזה מה שמבדיל אותנו מהחיות.

ושנכיר את העצמי, נחווה אותו, נבין שהוא לא מושג אבסטרקטי, אלא מצב תודעתי.

ושהדרך שמובילה מחוסר מודעות מוחלטת לתודעה גבוהה של העצמי, הישר לאוקטבה השביעית, היא היוגה.

נמסטה