הרהור 12 - זה שהוא לא
ילד חמוד שאל את אמא שלו לאן הולכות המחשבות כשמתים. תסכימו שזו שאלה יפה.. אז איך עונים על שאלה כזאת מתעתעת?
צריך לחזור לבסיס. ליסודות.
היוגה טוענת שהאדם מורכב משני יסודות עיקריים – יסוד החומר (פרקריטי) ויסוד הרוח (פורושה) והם נבדלים זה מזה על פי התכונות שלהם.
יסוד החומר מגולם, זמני, בהשתנות תמידית וסופו להתפרק / להכחד/ למות.
לעומתו יסוד הרוח ההיפך המוחלט – נצחי, בלתי משתנה, לא נכחד ובלתי נגלה.
בחזרה לשאלה של הילד - לאן הולכות המחשבות כשמתים..
מחשבות נכנסות ביוגה תחת הכותרת של תנועה מנטלית ולכן בהגדרתן משתייכות ליסוד החומר, בגלל שהן מתאפיינות בתכונות של השתנות וזמניות. מחשבה מתחילה, מסתיימת ואז מתחילה מחשבה אחרת, וכך גם התפיסה לגבי רגשות וחוויות. ככאלה, הן אמורות להיכחד עם סופו של הגוף, אבל הן גם משתייכות לגוף האנרגטי שלנו, שלפי היוגה עובר לגוף אחר בלידה הבאה (ממש כמו שמורידים תוכנה למחשב חדש). לכן הן לא נחשבות להיות אותו יסוד נשמתי נצחי, בלתי מגולם ובלתי משתנה שנקרא בסנסקריט פורושה.
אז מה הוא פורושה?
אם על פי היוגה הפורושה הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו אז איך זה שאנחנו לא יודעים להצביע עליו כמו שאנחנו יודעים להצביע על הראש, על הקרסול או אפילו על המחשבות?
למח החושב שלנו (MANAS) ששייך לעולם החומר קשה מאוד לתפוס את המושג חלל אינסופי. ניקח לדוגמא כוס. בכוס יש חלל. החלל מטבעו אינסופי אבל מוגבל בגלל צורתה של הכוס. אותו הדבר לגבינו. מלאות אינסופית קיימת בתוכנו כחוויה מוגבלת של מלאות ואינסופיות. ז"א שאנחנו לא מצליחים לחוות אותן ככאלה בגלל המגבלה של הגוף הפיסי.
אחת הדרכים שהיוגה מסבירה לגבי מהו פורושה- אותה תודעה נצחית, בלתי מגולמת ובלתי משתנה היא על דרך השלילה. מה היא לא. לשם כך אביא סיפור יפה מתוך המסורת ההינדית שתחילתו באסטרונומיה ההודית.
לפני אלפי שנים זיהו הרישים הקדומים (החכמים הגדולים של היוגה הוודית שיכלו לראות את נבכי היקום) שתי נקודות צמודות של אור בשמים, כשהאחת מאירה יותר מהשנייה. את שני הכוכבים הצמודים הגדירו כמערכת כוכבים תאומים. לכוכב אחד קראו מיזר ולשני אלקור.
המסורת מספרת שהרישי המוערך ושישטה (VASISTA) ואישתו ארונדטי (ARUNDHATI) נחשבו לזוג המושלם וסמל להגשמה ונאמנות זוגית ולכן זוג הכוכבים מיזר ואלקור נקראים על שמם, כשהכוכב הבוהק, מיזר ידוע כושישטה ואלקור- ארונדטי.
בד"כ במערכת כוכבים כפולה, יש כוכב קטן שסובב סביב הכוכב הגדול. במקרה של אלקור ומיזר הכוכבים באותו הגודל והם נצפים מכדור הארץ כנעים ביחד אחד סביב השני ולכן הם מזוהים עם הזוג האידיאלי.
בחתונות הודיות בשלב מסוים בלילה לוקח עורך הטקס את הזוג הטרי לגלות את הכוכב הכפול כאות ומזל לנישואין מבורכים, כמו של ארונדטי וושישטה. נישואין שכל אחד שווה לשני ומשלימים זה את זו.
אבל איך בשמים זרועי כוכבים אפשר לזהות את שני כוכבים? (ובימים ההם היה אפשר לראות כל הכוכבים בשמים)..
עורך הטקס, הכומר, לוקח את הזוג הצידה ומצביע על העץ שנמצא ממש מולם. האם אתם רואים את העץ, הוא שואל?
כן, הם עונים. אנחנו רואים את העץ.
הכומר שואל, האם אתם רואים את הענף העליון שיוצא מצדו השמאלי של הגזע?
כן, עונה הזוג, אנחנו רואים את הענף העליון שיוצא מצדו השמאלי של הגזע.
והאם אתם רואים בקצה הענף את ההתפצלות שלו?
כן, אנחנו רואים את ההתפצלות, הם עונים.
אתם רואים את הכוכב שמעל ההתפצלות של הענף?
כן, אנחנו רואים את הכוכב שמעל ההתפצלות של הענף.
זה, לא ארונדטי, עונה הכומר.
אתם מבחינים בכוכב שנמצא מעליו?
כן, אנחנו מבחינים בו.
גם זה לא ארונדטי, אומר הכומר וממשיך- תסתכלו קצת יותר רחוק ולמעלה ממנו ישנו כוכב בהיר. אתם מזהים?
כן! אנחנו מזהים את הכוכב הבהיר עונה הזוג.
זה לא ארונדטי, עונה הכומר.
וכך ממשיך הכומר לפסול את כל הכוכבים האחרים עד שהם מגלים את זוג הכוכבים ארונדטי וושישטה.
באותו האופן, הדרך שלנו לגלות את פורושה בתוכנו היא על דרך השלילה, מה שאני לא. זאת אומרת שכל דבר שאנחנו מזהים בתוכנו כזמני ומשתנה הוא לא האנרגיה של האני הנצחי -אותו יסוד אינסופי, בלתי משתנה ובלתי נכחד שמוגבל בתוך הצורה של הגוף. מתוך הגילוי הראשוני הזה אפשר להתחיל ליצור מרחק מההזדהות המוטעית עם חוויות מנטליות ורגשיות שאנחנו משייכים ל"אני". וכמו קילוף שכבות של בצל, כך אנחנו מקלפים מעלינו את מה שאנחנו לא עד שנגיע, אולי, לזהות את הגרעין שהוא האני הנצחי והבלתי משתנה. פורושה.
נמסטה