הרהור 17 | על כרוניקה של כאב
Updated: Jul 20, 2022
סוטרה 1.5 "הפעילות המנטאלית נחלקת לחמישה סוגים והיא עשויה להיות מכאיבה או בלתי מכאיבה". {היוגה סוטרה של פנטנג'לי, דני רווה, חוטים פילוסופיים}
בואו נדבר על כאב.
במאמר הזה אנסה להבהיר את הכוונה של פטנג'לי לגבי מהי פעילות מנטאלית מכאיבה, אחדש לגבי תפיסת המדע כיום על המקור לכאבים בגוף, ולבסוף אקשור בין השניים.
אתחיל מימינו אנו, ממיתוס כל כך רחב שכמעט כולם מאמינים לו.
המיתוס אומר: כאב גופני=נזק ברקמת הגוף. וזה נשמע לנו הגיוני כל כך. כי אם כואב לי כנראה שמשהו "קרה" בגוף שלי. הגוף שולח אותות אזהרה מאזור הכאב ומפרש אותם כאזור "פגוע". ואז כמו בסרטים, המז"פ מסמן בסס"ל את גבולות הגזרה של אזור הסכנה, בהתאם לגבולות הכאב, גובה עדויות על מהלך אירוע הפציעה וכך קורה שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי הופעתו של הכאב מתחיל להישמע לנו הגיוני ואנחנו מאמינים לו.
בניגוד לתפיסה המקובלת עד היום, נעשה ברור יותר ויותר במרחבי חקר מדעי הכאב, שחוויה של כאב היא הרבה יותר מורכבת ממה שהיה מקובל לחשוב, ולמעשה לא כוללת נזק במבנה השלד או הרקמה בכלל!
אתן שלוש דוגמאות שונות לכך:
1. אפשר להיות פצועים בלי ביטויים של כאב (התייחסות בפסקה הבאה)
2. מאידך אנחנו יכולים לחוש כאב מבלי שהיה נזק מבני כלשהו, למשל כמו במיגרנות – הכאב קיים אבל אין נזק ממשי, ואחרי כמה שעות האדם מתאושש לגמרי.
3. ויש כאב נוסף – כאב בחלק גוף שאינו קיים הידוע ככאב פנטום, שמופיע בדכ לאחר כריתה של איבר, אך גם יכול להופיע אצל אנשים שנולדו ללא האיבר.
המסקנה המתבקשת מתוך שלושת הדוגמאות האלה היא שכאב לא שייך לנזק ברקמה.
ההרחבה לסעיף אחד היא שחוקרים אוהבים למדוד. הם לקחו 100 אנשים רנדומליים שלא חווים שום כאב ועשו להם בדיקת MRI. הם גילו אצל 50% מהם בלט דיסק, פריצות דיסק, ניוון חוליות, אוסטאוארטריטיס ועוד מיני מושגים שהשיניים נשברות רק מלבטא אותן. אם כך, מה ההבדל בין האנשים שלא חווים כאב לאלו שכן חווים כאב.
ושאלה נוספת שמתבקש לשאול היא מדוע אנשים ממשיכים לחוות כאב גם חודשים ושנים אחרי שהגוף סיים לתקן את הבעיה, כמו למשל במקרים של איחוי שבר. והטענה שזה קשור לשינויים במזג האויר, לא תופסת במקרה הזה.
כדי להמחיש את הנקודה אשתמש בדימוי של מערכת לזיהוי אש שכוללת גלאים, אזעקה ומטפים.
מערכת לגילוי אש לא חשה באש. הגלאים רגישים לחום או לעשן. באותו האופן אין בגוף סנסורים (חיישנים) של כאב, ולא קיימים עצבים של כאב או נתיביי כאב. בקצות העצבים יש קולטנים שרגישים לתחושות לחץ, מגע, כימיקלים מסוימים, טמפרטורה ומתיחה, אבל לא כאב. את המידע שהם אוספים הם מעבירים למח. חלקם יעידו על נזק ברקמה (למשל מתוך תחושת לחץ באזור), אבל לא בהכרח. ברגע שהמח מקבל את המידע, הוא לוקח בחשבון המון משתנים נוספים – הוא יעריך את מצב הרוח שלנו (דרך העצב הווגאלי), ויעמוד על רמת הורמוני המתח בדם (STRESS). הוא ידגום רמזים ממערכות החושים לגבי הסביבה שאנחנו נמצאים בה כרגע (אנחנו בבית או בג'ונגל באמזונס), וישתמש בזיכרון כדי להסיק אם היינו בסיטואציה הזאת לפני כן, ולא פחות חשוב, המח יסתמך על מערכת האמונות שלנו וכיצד אנו תופסים את המצב הבריאותי, הרגשי ו