סוטרה 1.5 "הפעילות המנטאלית נחלקת לחמישה סוגים והיא עשויה להיות מכאיבה או בלתי מכאיבה". {היוגה סוטרה של פנטנג'לי, דני רווה, חוטים פילוסופיים}
בואו נדבר על כאב.
במאמר הזה אנסה להבהיר את הכוונה של פטנג'לי לגבי מהי פעילות מנטאלית מכאיבה, אחדש לגבי תפיסת המדע כיום על המקור לכאבים בגוף, ולבסוף אקשור בין השניים.
אתחיל מימינו אנו, ממיתוס כל כך רחב שכמעט כולם מאמינים לו.
המיתוס אומר: כאב גופני=נזק ברקמת הגוף. וזה נשמע לנו הגיוני כל כך. כי אם כואב לי כנראה שמשהו "קרה" בגוף שלי. הגוף שולח אותות אזהרה מאזור הכאב ומפרש אותם כאזור "פגוע". ואז כמו בסרטים, המז"פ מסמן בסס"ל את גבולות הגזרה של אזור הסכנה, בהתאם לגבולות הכאב, גובה עדויות על מהלך אירוע הפציעה וכך קורה שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי הופעתו של הכאב מתחיל להישמע לנו הגיוני ואנחנו מאמינים לו.
בניגוד לתפיסה המקובלת עד היום, נעשה ברור יותר ויותר במרחבי חקר מדעי הכאב, שחוויה של כאב היא הרבה יותר מורכבת ממה שהיה מקובל לחשוב, ולמעשה לא כוללת נזק במבנה השלד או הרקמה בכלל!
אתן שלוש דוגמאות שונות לכך:
1. אפשר להיות פצועים בלי ביטויים של כאב (התייחסות בפסקה הבאה)
2. מאידך אנחנו יכולים לחוש כאב מבלי שהיה נזק מבני כלשהו, למשל כמו במיגרנות – הכאב קיים אבל אין נזק ממשי, ואחרי כמה שעות האדם מתאושש לגמרי.
3. ויש כאב נוסף – כאב בחלק גוף שאינו קיים הידוע ככאב פנטום, שמופיע בדכ לאחר כריתה של איבר, אך גם יכול להופיע אצל אנשים שנולדו ללא האיבר.
המסקנה המתבקשת מתוך שלושת הדוגמאות האלה היא שכאב לא שייך לנזק ברקמה.
ההרחבה לסעיף אחד היא שחוקרים אוהבים למדוד. הם לקחו 100 אנשים רנדומליים שלא חווים שום כאב ועשו להם בדיקת MRI. הם גילו אצל 50% מהם בלט דיסק, פריצות דיסק, ניוון חוליות, אוסטאוארטריטיס ועוד מיני מושגים שהשיניים נשברות רק מלבטא אותן. אם כך, מה ההבדל בין האנשים שלא חווים כאב לאלו שכן חווים כאב.
ושאלה נוספת שמתבקש לשאול היא מדוע אנשים ממשיכים לחוות כאב גם חודשים ושנים אחרי שהגוף סיים לתקן את הבעיה, כמו למשל במקרים של איחוי שבר. והטענה שזה קשור לשינויים במזג האויר, לא תופסת במקרה הזה.
כדי להמחיש את הנקודה אשתמש בדימוי של מערכת לזיהוי אש שכוללת גלאים, אזעקה ומטפים.
מערכת לגילוי אש לא חשה באש. הגלאים רגישים לחום או לעשן. באותו האופן אין בגוף סנסורים (חיישנים) של כאב, ולא קיימים עצבים של כאב או נתיביי כאב. בקצות העצבים יש קולטנים שרגישים לתחושות לחץ, מגע, כימיקלים מסוימים, טמפרטורה ומתיחה, אבל לא כאב. את המידע שהם אוספים הם מעבירים למח. חלקם יעידו על נזק ברקמה (למשל מתוך תחושת לחץ באזור), אבל לא בהכרח. ברגע שהמח מקבל את המידע, הוא לוקח בחשבון המון משתנים נוספים – הוא יעריך את מצב הרוח שלנו (דרך העצב הווגאלי), ויעמוד על רמת הורמוני המתח בדם (STRESS). הוא ידגום רמזים ממערכות החושים לגבי הסביבה שאנחנו נמצאים בה כרגע (אנחנו בבית או בג'ונגל באמזונס), וישתמש בזיכרון כדי להסיק אם היינו בסיטואציה הזאת לפני כן, ולא פחות חשוב, המח יסתמך על מערכת האמונות שלנו וכיצד אנו תופסים את המצב הבריאותי, הרגשי והמנטלי שלנו. הוא ישכלל את כל המרכיבים האלה ונוספים, בשביל לשאול שאלה אחת בלבד:
האם אני צריך להגן על עצמי.
אם התשובה היא כן, אז בדיוק כמו במערכת כיבוי אש שחשה בחום או בעשן, היא תפעיל את האזעקה והמטפים יופעלו. והאזעקה במקרה של המח היא נורת האזהרה והמטפים היא הכימיה במח שיוצרת חוויה של כאב. אם לומר במילים אחרות: הכאב לא קיים פיזית בגוף שלנו, אלא נוצר במח ומוקרן בתוך הגוף שלנו.
עכשיו, אתם אולי חושבים שהטענה רלוונטית רק לגבי חלק מהאנשים, אלו שאפשר להגיד עליהם שהכאב רק בראש שלהם?
אז לא. אני אומרת שאצל 100% מהאנשים ב- 100% מהזמן הכאב הוא רק במיינד. מערכת לגילוי אש יכולה לפעול בבית שבאמת יש בו שרפה, והיא יכולה לפעול בבית שרק הטוסט נשרף, ולא משנה מה גרם לה לפעול, הרעש של האזעקה יהיה באותה עוצמה והתגובה תהייה בהתאם.
נחזור לסוטרה של פטנג'לי שאומרת שיש מחשבות מכאיבות ומחשבות לא מכאיבות.
מחשבה מכאיבה היא למשל תוצר של כעס – ברמה התרבותית-חברתית אנחנו לא ממש יודעים להתמודד עם כעס כי כשהיינו ילדים אמרו לנו לא לכעוס וכשגדלנו למדנו שכעס שמתפרץ יכול לעשות המון נזק. אז למדנו להדחיק אותו במקום לווסת אותו.
מנגנון הכעס מייצר חום ותנועה שמפעיל את מערכת העצבים, ובאופן ספציפי את מערכת העצבים הסימפתטית האחראית על ההישרדות, שפועלת באופן אוטונומי- מפעילה או משתקת מערכות שונות בגוף, בהתאם לאיום שמופעל עלינו באותו רגע, או לכל הפחות בהתאם לפרשנות שלנו למהו איום.
מערכת העצבים לא יודעת להבדיל ולווסת בצורה מדויקת בין מקרה שמישהו מאיים עלינו עם כלי נשק לבין מישהו שחתך אותנו בכביש, ומפעילה את מנגנוני ההישרדות באותו האופן, בדיוק כמו המערכת לכיבוי אש.
כמו כעס, גם רגש של פחד פועל באותה אסטרטגיה על המח.
אדם שסובל מכאבי גב תחתון, הולך לרופא ושומע ממנו מושגים כמו: בלט דיסק, פריצת דיסק, שחיקה, ניוון בחוליות, זריקות וניתוח, מה שהוא ישמע באותו רגע זה את אזעקות כיבוי האש מצווחות במוחו. הפחד כבר הצית את האש ומחשבות לא מיטיבות משתוללות במוחו של המסכן. וסביר להניח שהכאב שאיתו הגיע לרופא יתחיל להתגבר.
חשוב לדעת שעל אף הכאב, אסור להימנע מתנועה, ושהתנועה לא מייצרת נזק. להיפך, היא יכולה ליצור תחושת חיוניות ולתרום להקטנת חווית הכאב שהמח מייצר.
דבר נוסף, הגוף נמצא תמיד בתהליכי החלמה. הוא כל הזמן מתקן את עצמו. כמו שחתך בעור יישכח תוך כמה ימים, אותו הדבר קורה עם הרקמות שאנחנו לא רואים- ככל שיעבור הזמן המצב רק ישתפר 😊 אם הכאב ממשיך, זה בגלל שהוא קיים רק במח שלנו. החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים לשלוט במח ולהתאמן בלהחזיק שליטה עליו באמצעות יוגה או מדיטציה. (סוטרה 1.2: "היוגה היא השקטת תנודות התודעה").
אינטגרציה.
ראינו שלרגשות יש תפקיד מרכזי בחוויית כאב במוחו של האדם, כמו גם לתפיסות תרבותיות. תחושת כאב ראשונה יכולה להתחיל מעגל קסמים שבו מתגברת תחושת הפחד (מהכאב, מההשלכות) שמגבירה את תחושת הכאב עד למצב של שיתוק וקיפאון. הקיפאון וחוסר התנועה מונעים זרימה של דם וחומרים חיוניים ולמעשה מאטים את תהליך ההחלמה, הדימוי העצמי שלנו כאנשים פצועים ופגועים מתחזק ואנחנו נתחיל להגדיר את עצמנו ככאלה, וכתוצאה מכך תחושת האיום תעלה ועוצמת הכאב תגבר.
פטנג'לי בסוטרה הזו מסיט את צעיף האשליה, ובדומה למגמות חקר הכאב המתחדשות, הוא מחזיר את האחריות לכאבים לידיים שלנו. הוא מציע לנו לשים לב למחשבות שלנו (תנודות התודעה), במיוחד לאלו שמטפחות תפיסת מציאות לא נעימה ואף מכאיבה.
לתנודות תודעה לא מיטיבות יש ערך של אמת אבסולוטית בחוויה הפנימית שלנו. זאת אומרת שאם יש לנו תפיסה שלילית לגבי עצמנו היא תהייה נכונה עבורנו במאת האחוזים ואף אחד לא יצליח לשכנע אותנו אחרת. כשגל המחשבה הזה עובר או דועך, אנחנו כבר לא חושבים שאנחנו כאלה נוראיים, או לפחות באחוזים נמוכים יותר ממקודם. מה שמעיד שה"אמת" שעד לפני רגע היתה מוצקה ובלתי ניתנת לערעור עושה פייד אאוט ואולי אפילו גם משתנה. אם נצליח ליצור קצת יותר מרחק מהמחשבות שלנו ונזדהה איתן פחות, נבחין שהן לא אמיתיות, שהן זמניות ומשקפות רגע אחד, פרגמנט אחד בחיים שלנו, במכלול עצום של מחשבות שבאות והולכות.
כשאנחנו חושבים מחשבה מסוימת ומזדהים איתה אנחנו מלבישים עליה את אותם המאפיינים שאנחנו תופסים את עצמנו, זאת אומרת, יציבים ובלתי משתנים. ככה אנחנו בונים את הדימוי העצמי. בסנסקריט האגו נקרא אהמקרה. אהמ= אני, קרה= עשייה. עשיית האני.
אנחנו אוספים מחשבות, רגשות וחוויות ומזדהים איתם כ"אני" וכ"שלי". ההזדהות, על פי היוגה, יוצרת היאחזות בתפיסות שיצרנו לנו, ואם נוסיף אל המרקחה את חוק ההשתנות של הטבע, אז באופן מידי אנחנו מועדים לסבול כי אנחנו תופסים את עצמנו כבלתי משתנים ("כי ככה אני", "אני לא אשתנה", "אני רגילה ל...") והמח משלים את הפעולה בכך שהוא מנסה ליצור תבניות יציבות והמשכיות כדי לא לעבוד קשה מדי. אם לצורך העניין נחייה בתחושה שבכל זמן נתון כל התרחישים יכולים להתקיים בו זמנית ושאין יציבות באף רגע, אנחנו נרגיש חרדה קיומית. לכן באופן אוטומטי ובלי הרבה מודעות אנחנו מתקבעים סביב תפיסת מציאות והרגלים מסוימים כדי להקל עלינו את חווית החיים. במילים אחרות, המח יתעדף עבודה בדפוסים, גם אם הדפוסים האלה מזיקים לנו. כמו כאב.
בהקשר הזה תיאוריה מדעית דומה טוענת שהמח מייצר תחושת כאב כדי להימנע מהתמודדות עם רגשות מודחקים שטמונים במערכות היחסים הקרובות לנו והרחוקות מאיתנו.. באופן מתוחכם ביותר המח מסיט את הזרקור מהעיסוק בנפש אל ההתעסקות בגוף.
המדע רק היום מתחיל ליישר קו עם הטענה של פטנג'לי מלפני 2500 שנה בערך לפיה מחשבה או רגש שנחווים בצורה לא פרופורציונאלית למציאות פוגעים במערך ההרמוני הפנימי, מאיימים על הקיום שלנו, וכתגובה מופיע כאב. הכאב יכול להיות כאב נפשי או רגשי, או להתבטא בגוף שלתחושתנו הוא כאב "אמיתי".
לא נוכל להפסיק את תנודות התודעה אבל אפשר להיות מודעים לתוכן שלהן, והזיהוי הוא צעד ראשון שהיוגה מטפחת אצל המתרגלים - להיות עדים למה שמתרחש בגופנפש ובמארג הפסיכופיזי. הלימוד הרלוונטי והמהותי עבור רובנו הוא איך להתמודד איתן (יש שיטות לא מעטות) ואיך לרווח את ההזדהות איתן. ומכאן הדרך לשחרור דפוסי מחשבה, הסטת נקודת המבט והמנעות מכאבים נפשיים ופיזיים כבר סלולה עבור אלו המבקשים ליצור שינוי מיטיב בחייהם עוד בגלגול הזה.
נמסטה
Comentários