היקום הסופי
היקום החומרי בנוי מחלקיקים קטנטנים שמייצגים את גבולות הקיום שלו. היקום וצורות החומר השונות שבו מפסיקות להתקיים בשלב מסוים, בגלל התכונה של החומר להתכלות. הביטוי הזה מוצא את דרכו גם לשפה היומיומית כשאנחנו אומרים: "בסופו של דבר".. ומתכוונים לומר שלכל דבר יש סוף.
היוגה עוסקת בחקירת החומר והעל חומר, ומאמר זה מנסה לייצג את נקודת המבט המשתקפת מהכתבים העתיקים.
כל חומר שאנחנו מכירים נושא את אותם המרכיבים. למשל, שולחן עץ עשוי מסיבים, שהם צורה של מולקולות המסודרות במערך מסוים. המולקולות מורכבות מאטומים. המילה אטום ביוונית היא "אטומוס" - "זה שאינו ניתן לחיתוך", ולכן האטום היה נחשב למרכיב הסופי של החומר. כיום כבר ידוע שהוא מורכב חלקיקים קטנים אף יותר, כך שמבחינת חקר המדע הם הסוף החדש. האטומים מתגלמים באינספור צורות כצמחים, חפצים וחיות, למעשה כל העולם הנגלה. מעבר להיותו סופי, חומר מתאפיין בהפרדה, שינוי ותנועה.
זיכרון, מחשבה ורגש משנים צורה ומתפוגגים, כך שלתפיסת היוגה הם נושאים מאפיינים של חומר, ולכן נחשבים חומריים. בהמשך נבין את המשמעות של זה.
צורות החומר ביקום מקבלות הגדרה ומאפיינים שיעידו על מטרתם ושימושם. בשרימד בהגוותם, טקסט מהמסורת העתיקה, עולם החומר נקרא "עולם השמות" כדי להדגיש את הנפרדות שבו. לידתנו היא לתוך עולם של הגדרות, מאפיינים ותכונות שבו כל אחד מקבל שם שמבדיל אותו מאחרים ומדגיש את הנפרדות מהאחר לשם יצירת הזדהות עם "אני" ו"שלי". בעולם החומרי הדברים נמדדים אחד ביחס לשני ותלויים זה בזה. לכן גם מושגים כגון חופש ואהבה יחסיים ותלויים בגורמים חיצוניים וחומריים.
לטבע החומרי מופעים שונים, ולבני האדם יש איכות חומרית שאין לשאר החיות הנקראת מודעות. מה תפקידה של המודעות במערך האנושי? נתחיל בחשיפת התשובה טפח אחר טפח, ואנסה להסביר את המבנה האנושי כפי שהיוגה מתארת - כמבנה בנוי שכבות משתרגות, מהשכבה הגסה ביותר אל המעודנת ביותר, מה המאפיינים שלהם וכיצד הם מתנהגים.
נתחיל בשכבה החיצונית, שכבת הגוף המוצק שקל לזהות את המאפיינים שלו- את צבע העיניים, את גובה הקומה, את אורך השיער ואת הקולות שהוא מפיק, ושמוגדר בגבולות העור.
הוא כולל את השרירים, השלד, העצבים וכל מה שתומך במערך הפיזיולוגי לקיומו.
שכבה חומרית פנימית יותר, וכבר אינה גלויה לעין היא השכבה של תכונות האופי. למשל אורך הרוח, שיעור הקומה והאינטליגנציה הרגשית. השכבות קשורות ומשפיעות אחת על השנייה, לכן מספיק לנו לעמוד על טיבו של אדם רק על פי המראה שלו, כי ניסיון החיים מלמד שלעיתים יש קשר בין השניים. אך למעשה הקשר מתחיל בשכבה עמוקה יותר שמחזיקה את אבני היסוד של האישיות - היא שכבת המחשבות, הזיכרונות והדמיונות. לכאורה המבנה הפסיכולוגי מתחיל כאן כשאם נחפור תחת אבני יסוד אלה, כמו בצלילה לעומקו של האוקיינוס, נגיע לחשיכה, לרבדים שלוטים באפלה.
בקרקעית תת המודע נחים הרגלים והתניות פסיכולוגיות שצברנו במהלך החיים האלה והקודמים, הן הסמסקרות בשפת המקור. הסמסקרות הן כמו נביעה שמבעבעת מן המחשכים מעלה דרך כל השכבות ונפלטת אל פני השטח כביטוי התנהגותי. הסמסקרות נסתרות מהעין ואף מהמודעות הרגילה, מניעות אותנו למעשי שטות או גבורה. האם לא נרצה להכיר אותם? האם בכלל אפשרי להכיר אותם כשאנחנו רוב הזמן מפנים את המודעות לשכבה החיצונית והשטחית ביותר?
היכולת להיות במצב של בחירה, בניגוד לתנועה מבעבעת, ספונטנית ובלתי מווסתת, כלומר ממצב אוטומטי למצב של שליטה, מתחיל בתהליך של התבוננות בשכבות השונות. הרי שום שינוי חיצוני בבגדים, בתספורת או במשקל הגוף ובטח שום שינוי בתנאים החיצוניים לא ישנו את הדי.אן.איי ההתנהגותי. רק שינוי ברבדים העמוקים יכול לעשות שינוי אמיתי.
כל שכבות החומר- החיצוניות, הפנימיות, הגסות והמעודנות, זקוקות לאנרגיה.
פראנה היא כח החיים, שכבה נוספת בגוף המתבטאת כפעולת ראייה, אכילה, עיכול, לידה, תהליכי חשיבה, זיכרון וכיוצא בזה. שליטה בפראנה היא שליטה ביסודות היקום החומרי.
הסאנקיה היא פילוסופיה קדומה שממנה התפתחה היוגה, המתארת את התהוות היקום מהמטאפיזי לפיזי, מצורתו הראשונית כאנרגיה מעודנת ביותר והתפתחותו למופעים גסים ומוצקים. הצורה הראשונית ביותר של הפראנה מתוארת כשלוש איכויות הנקראות גונות, והן נמצאות בכל מרכיבי היקום, ביחסים משתנים, ובתוכנו.
שלושת האיכויות הן תמס, רג'ס וסטווה.
איכות תמסית היא איכות כבדה. לא רק במשקל כי גם בתנועה. נזהה אותה כעייפות, ישנוניות, כתחושת כבדות, דיכאון, מחשבה מעורפלת, שליליות, חוסר מוטיבציה וכדומה. אחרי ארוחה כבדה נרגיש תמסים, ובהרים יש ריכוזיות תמסית גבוהה.
לאיכות רג'סית גם מגוון של ביטויים: שמחה, עשייה, פעולה, יצירתיות, תנועה, ובקצוות שלה נמצאים המאניה והשיגעון. ביטוי חומרי יותר לרג'סיות היא האש. היא מניעה ומחממת, ויכולה גם לשרוף.
סאטווה היא איכות נקייה, צלולה וטהורה. זה קו האופק שנקי מערפל או מאשליית פאטה מורגנה.. ההולך בדרך הרוחנית מתחיל לטפח את האיכות הזו בתוכו כדי להיות מסוגל לראות לעומקיי הווייתו וללא הפילטרים של הקיום החומרי. זאת אומרת, מעבר לתחומי ההמשגה, השמות והצורות.
הקיום האינסופי
בניגוד ליקום החומרי המשתנה, התלוי והסופי, ישנה אנרגיה שהיא אינסופית, היא אחת ואין לה ריבוי צורות. היא מהווה את המצע לכל ההתגלמויות הסופיות. בדומה לשמים שהם המצע להיווצרות העננים. העננים משתנים, באים ונעלמים בזמן שהשמים נשארים יציבים.
בזרמים השונים של היוגה ובתפיסות רוחניות אחרות לאנרגיה הזו שמות שונים: ברהמן, אישוורה, בהגוון, פורושה, הרואה, נשמה, אלוהים וכדומה. אם קודם הנחנו שהמהות היא הבסיס להכל אז היא נמצאת בכל דבר, ומכאן שהיא חייבת להיות גם בתוכנו כמצע הקיום שלנו.
מוסכם במסורת שהעדות הראשונה אודות הכוחות האינסופיים הן כתבי הוודות שחשפו את הידע הנכון והנשגב אודות האדם, הקיום הבלתי מותנה, מערכת היחסים ביניהם ותהליכי היווצרות של יקומים.
בין היתר הוודות מלמדות כיצד להבדיל בין SATYAM – מושג המגדיר מה נחשב אמיתי- שהוא הדבר שאינו תלוי במשהו חיצוני לטובת הקיום שלו. לעומת MITHYA- מושג המיצג משהו לא אמיתי, שקיומו תלוי במשהו חיצוני לו.
דוגמא קלאסית מהמסורת היא שמשווים שרשרת שעשויה זהב ל MITHYA. השרשרת היא חומר מותנה מכיוון שהיא תלויה בזהב כדי להיות שרשרת. לעומת זאת הזהב הוא המקור, הדבר האמיתי, או SATYAM. המקור, אינו מוגבל ויכול להתגלם באינספור צורות כמו צמיד, פסל ופמוט בעלי מאפיינים שיתאימו לשימוש שלשמו נוצרו.
הידע שמבחין בין SATYAM ל MITHYA , בין האמיתי ללא אמיתי, בין הזמני לנצחי, בין הקיום הבלתי מותנה ליקום המותנה, בין הקבוע למשתנה, הוא ידע רוחני.
היוגה היא דרך המובילה למפגש עם המהות הנצחית והקבועה שבתוכנו, למצב של חוסר תלות. במצב שנצליח לחיות חיי משפחה ובתוך קהילה ולקיים חיים שלמים מתוך תחושת מלאות, שמחה ובריאות שאינה תלויה ומותנת בשום גורם חיצוני לנו, הוא מצב שמעיד שהצלחנו לחשוף את השכבות בתוכנו.
ויתרה מכך, חווינו אחדות עם אחרים.
קשה לנו לתפוס באינטלקט ובהכרה מושגים כמו מוות ואינסוף ונעדיף להדוף אותם מהתודעה.
אך האם הדחייה אכן מבטלת את קיום האינסוף? ואם לא נחשוב על המוות, הוא לא יגיע?
נשאלת השאלה האם לחקר המדע שעוסק בגילוי והסבר של הצורות החומריות, הנראות לעין, יש את הכלים והיכולת לבדוק ולאשש אמיתות שהן מעבר לחומר? התשובה נחה בתוכנו. ולא כקוריוז ניו אייג'י אלא שנוצרנו באופן כזה שנוכל לחוות את האמיתות האלה בצורה ישירה כהתנסות אישית, ולא דרך האינטלקט. אלא דרך התנסות אישית שנקראת בסנסקריט Anubhava.
כדי להצליח לחוות אינסופיות עלינו להכיר קודם כל מהי סופיות- השכבות החומריות של המערכת האנושית, ועל דרך השלילה להגיע אל האמת. והשאלה שצריכה להיות לנגד עינינו היא- מה היא אותה מהות בתוכנו שאינה חומר, מהו אותו מצע שמאפשר לחוויה האנושית להתגלם? מהי הוויה לא תלותית.
מדוע חשוב לנו להכיר את המהות הזאת? כי אם היא האמת, אזי שכבות החומר הן לא אמיתיות, משמע שלא נוכל להסתמך עליהן כשלטי-דרך למימוש עצמי, במערכות היחסים שנקיים והבחירות שנעשה, במהלך חיינו.
ההכרה היא הכלי שעוזר לחצוב דרך החומר אל האמת. עם זאת, גם ההכרה משתנה ולכן היא גם סוג של חומר. אבל יש לה תפקיד מאוד מאוד חשוב. היא האצבע שמראה את הכיוון פנימה אל המהות שמעבר לשכבות אשליית החומר. לשם כך, עליה להיות נקייה.
אם ההכרה תמסית או רג'סית לא נוכל "לראות" לשכבות העמוקות. היא כמו כלי לא מכוון שמזייף את האמת.. כשההכרה מתבהרת, סאטווית, זה כמו להתעורר מתוך חלום. היא מאפשרת לראות את המציאות בצורה פחות נוקשה ומחולקת.
ראשית התהליך מתחיל בידע נכון שמבדיל בין חומר לאל-חומר, בין הקיום הבלתי מותנה ליקום המותנה. בין האנרגיה הנצחית שבתוכנו (נשמה/ פורושה/ אטמן/ ברהמן...) לחלקים המשתנים שהתרגלנו לקרוא להם "אני" ולשחרר את ההזדהות עם מה שחולף וסופי: הגוף, ההתניות והמאפיינים שקיבלנו או יצרנו בעצמנו על אחרים. את הידע הזה אנחנו רוכשים מהכתבים העתיקים ומהמורים שהתנסו בנתיב האמת.
האמצעי של ההכרה הוא המודעות, VIC'ARA בסנסקריט. חקירה מודעת חושפת את טבעו של החומר, חודרת כמו סכין, אל פעולת הסמסקרות, שהן המקור להתניות ההתנהגותיות, שוכנות במצולות התודעה כאקדח טעון, משאירות, לא פעם, פצועים בזירת ההתרחשות.. אך ישנן גם סמסקרות טובות, כאלה שנובעות מתהליך של התבוננות וחקירה מודעת, לא שיפוטית, שבאמצעותן ניתן לטפח את התפיסה הרוחנית ולתקף אותה בכל פעולה מודעת.
מדוע חשוב להכיר את הסמסקרות? מכיוון שהן מניעות את הבחירות המודעות והלא מודעות בחיינו. הן מושפעות מאירועי העבר ומתחזקות ומשתנות בהתאם לאירועי ההווה. כל פעולה מייצרת זרע חדש של התניה. אם כל התנהגות תהייה מודעת, נוכל לנתב אותה לכיוון התניה חיובית, שתקדם אותנו אל עבר חשיפת האמת. בסופו של התהליך, זרעי הסמסקרות נשרפים ולא משפיעים עלינו יותר.
הכתבים מציינים מכשולים לחקירה הרוחנית: ידע מוטעה לגבי חומר ואל חומר, בלבול עם שכבות החומר כאמיתיות, תשוקות שכובלות אותנו אליהן ופחד מהמוות שהוא תוצר של הזדהות עם הגוף הזמני.
הפילוסוף מרטין בובר מסכם בספרו "אני ואתה" את מה שנאמר כאן: "אין תכלית שעומדת בין אני ובין אתה, ואף לא תאווה או ציפייה; והכמיהה עצמה משנה צורה כשהיא מדלגת מחלום לתופעה. כל מתווך מחסום הוא. רק היכן שסולק כל מתווך מתקיים מפגש".
התרגול הגופני עוזר בתהליך לקראת המפגש שמתאר בובר. בעת תרגול כשתשומת הלב מופנית לנשימה, למחשבות שעולות או למנח הגוף, היא מעודדת להישאר במצב של חקירה מודעת. במצב של יוגה. בתהליך רצוף, עקבי ומודע ההכרה מתבהרת ומסוגלת לזהות מתי אנחנו פועלים תחת השפעת ההתניות החומריות וסיפוק התשוקות, וזהו ההיבט הראשוני של עקרון היוגה..
מהתרגול על המזרון החקירה מתרחבת אל פעולות יומיומיות של הכנת ארוחת הערב, נהיגה וזמן משותף עם חברים וילדים. כל רגע הוא רגע פוטנציאלי לחקירה והתבוננות. מצב תודעתי של זיהוי, הפרדה מהזדהות חומרית ובחירה מודעת, היא יוגה. כשאשליית הקיום החומרי נפרמת, החיפוש אחר הקיום העצמי והנצחי מתחיל.
נמסטה
Hozzászólások