הרהור 3 – שמאנית, סבל ופטנג'לי

"ניתן למנוע את הסבל עוד בטרם הוא בא"

מתוך היוגה סוטרה 2.16

לפי התפיסה הבסיסית ביוגה חווית החיים כרוכה בסבל.

הסבל יכול להיות רגעי או מתמשך, פרטי שלי או נשקף מעיניו של אחר אך הוא שם. ביחס אליו אנחנו בוחרים כיצד לפעול בעולם – או שאנחנו מנסים להימנע מפעולות שיגרמו לנו אי נוחות, כאב, תסכול וסבל או שנפעל ליצירת תחושות עונג שמרחיקות אותנו ומעלינו את צילו של הסבל.

פטנג'לי, מחבר היוגה סוטרה, מבטיח לנו שאם נצעד בדרך מסוימת נצליח להימנע מהסבל. כמו שאם נקבל לידינו מפה שמובילה הביתה ונקפיד ללכת לפי הוראות ההגעה, בהכרח נגיע ליעד, כך בהכרח נצליח לחיות בחוויה שהיא ללא סבל.

תרשו לי לאתגר את האמירה של פטנג'לי ורגע לחזור לסוטרה אחת קודם, סוטרה 2.15

שאומרת כך:

"מפאת הייסורים הנגרמים על ידי שינויים, כאב (טפס), ו(הבשלת) הסמסקרות, ומחמת ההתנגשות הבלתי פוסקת של הגונות זו בזו הכל סבל עבור בעל ההבחנה".

יש פה הרבה מושגים שחלקם אולי מוכרים לכם וחלקם אולי לא, ואני לא אכנס אליהם. אני מבקשת להתמקד בפרדוקס שעולה משתי הסוטרות יחד.

פטנג'לי מתייחס לכח ההשתנות של הטבע כגורם לסבל (2.15), ומציע דרך להתפתחות רוחנית שתמנע את הסבל בטרם הוא בא (2.16). מצב הפוך לסבל הוא מצב של אושר שבשפה היוגית נקרא בשמות שונים כמו אננדה (אושר עילאי) או מוקשה (שחרור) או סמדהי (מצב תודעה עילאי)...אם הנחת היסוד היא שהסבל נגרם מסיבת השינוי התמידי של הטבע, ושאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, אז למעשה לעולם לא נוכל לחוות אושר עילאי מכיוון שמאותו טיעון עצמו גם האושר הוא רגעי וכל עוד אנחנו חיים וחווים את החיים ברצף של רגעים משתנים אז גם הסבל וגם האושר באים, והולכים. ואני שואלת – האם באמת ניתן לחיות ללא הסבל?

השתתפתי בטקס סווט לודג' שבמהלכו השמאנית שערכה את הטקס דיברה על החשש של אנשים רבים לשבת באוהל סגור וחשוך, ושלעיתים החוויה מרגישה בלתי נסבלת.

יש מפגש עם קושי, תחושת חרדה, קלסטרופוביה ומחנק שבעקבותיהם עולה צורך הישרדותי לצאת עכשיו!

חשבתי על זה שכהורים אנחנו מגוננים על הילדים שלנו מול החיים שלא יפגעו, שלא יעליבו אותם, שלא יהיה להם קשה מדי בבית הספר..מנסים לעקוף עבורם את הקושי. את עצמנו אנחנו מנסים לרפד בנוחות זמנית כדי שלא נרגיש את אי הנוחות הקיומית ומוכנים לשלם אלפי שקלים בשנה כדי להבטיח שאם נגיע למצב מאיים חיים יהיו לנו את כל האמצעים להילחם ולנצח. ואם ניצחנו ונשארנו בחיים - האם גם הצלחנו להסיר את הקושי ואי הנוחות מהחיים עתיד לבוא?

אנחנו עסוקים בלהתרחק ולא לגעת בסבל כאילו היה אש שורפת שכשהוא מגיע צריך להיפתר ממנו עכשיו! השאמנית הציעה שכשעולה הקושי להישאר איתו. לחוות אותו. להכיר בו ולהסתכל לו בשחור של העין. רגע לפני שאנחנו חושבים שנתעלף ,היא אומרת תראו מה זה מעלה, על מה הפחד יושב. האם יש לו שם? האם יש לו צורה? האם ניתן להרגיש אותו בגוף במקום מסוים? בדיוק שם לשהות! שאלתי את עצמי אם פטנג'לי היה יושב לידי באוהל והיה לוחש לי באוזן: "יעל, את יכולה למנוע את הסבל לפני שהוא בא". למה הוא היה מתכוון? שמראש לא הייתי נכנסת לאוהל בידיעה ברורה שבהימנעות מהחוויה אמנע מעצמי את הפחד, את הקושי את תחושת חוסר-חמצן ומי יודע רחמנה ניצלן עם מה עוד?..האם היוגה מציעה לנו חיים של הימנעות? בוודאי שלא. להיפך, היוגה אומרת שהחוויה הכרחית, שרק מתוך החוויות אנחנו לומדים וגדלים.

אז למה התכוון פטנג'לי שניתן למנוע את הסבל? בזמן שאני חושבת את רצף המחשבות קולה של השמאנית חוזר אלי ואני שומעת אותה אומרת: "תזכרו שהקושי הוא כמו גל. הוא עולה ואז יורד וחולף. תנו לו מקום, אל תימנעו ממנו. תסתכלו מה הוא מביא איתו, ותנשמו אותו פנימה והחוצה".

ואז הבנתי את הכוונה של פטנג'לי – שלא בהימנעות מהחיים אנחנו נמנע את הסבל, שאי אפשר להתחמק ממהמורות החיים, לא משנה כמה ביטוחים נחזיק. אלא שהדרך לחיות היא מתוך מודעות, צלילות וביטחון בידיעה שכל קושי, לא משנה כמה הוא גדול ומאיים עלינו הוא זמני. להתמסר לידיעה שהכל זמני. גם החיים.

כשיש השלמה, המאבק לא קיים. כך נוכל ליצור בתוכנו מקום בטוח לשהות עם הקושי. שם בתוך החושך האינסופי באוהל של השמאנית ראיתי בבהירות שאין פרדוקס. שהזמניות היא זו שיוצרת את הסבל אך גם זו שנותנת לבעלי ההבחנה את הכלים להתמודד איתו.

נמסטה