הרהור 3 – שמאנית, סבל ופטנג'לי

"ניתן למנוע את הסבל עוד בטרם הוא בא"

מתוך היוגה סוטרה 2.16

לפי התפיסה הבסיסית ביוגה חווית החיים כרוכה בסבל.

הסבל יכול להיות רגעי או מתמשך, פרטי שלי או נשקף מעיניו של אחר אך הוא שם. ביחס אליו אנחנו בוחרים כיצד לפעול בעולם – או שאנחנו מנסים להימנע מפעולות שיגרמו לנו אי נוחות, כאב, תסכול וסבל או שנפעל ליצירת תחושות עונג שמרחיקות אותנו ומעלינו את צילו של הסבל.

פטנג'לי, מחבר היוגה סוטרה, מבטיח לנו שאם נצעד בדרך מסוימת נצליח להימנע מהסבל. כמו שאם נקבל לידינו מפה שמובילה הביתה ונקפיד ללכת לפי הוראות ההגעה, בהכרח נגיע ליעד, כך בהכרח נצליח לחיות בחוויה שהיא ללא סבל.

תרשו לי לאתגר את האמירה של פטנג'לי ורגע לחזור לסוטרה אחת קודם, סוטרה 2.15

שאומרת כך:

"מפאת הייסורים הנגרמים על ידי שינויים, כאב (טפס), ו(הבשלת) הסמסקרות, ומחמת ההתנגשות הבלתי פוסקת של הגונות זו בזו הכל סבל עבור בעל ההבחנה".

יש פה הרבה מושגים שחלקם אולי מוכרים לכם וחלקם אולי לא, ואני לא אכנס אליהם. אני מבקשת להתמקד בפרדוקס שעולה משתי הסוטרות יחד.

פטנג'לי מתייחס לכח ההשתנות של הטבע כגורם לסבל (2.15), ומציע דרך להתפתחות רוחנית שתמנע את הסבל בטרם הוא בא (2.16). מצב הפוך לסבל הוא מצב של אושר שבשפה היוגית נקרא בשמות שונים כמו אננדה (אושר עילאי) או מוקשה (שחרור) או סמדהי (מצב תודעה עילאי)...אם הנחת היסוד היא שהסבל נגרם מסיבת השינוי התמידי של הטבע, ושאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, אז למעשה לעולם לא נוכל לחוות אושר עילאי מכיוון שמאותו טיעון עצמו גם האושר הוא רגעי וכל עוד אנחנו חיים וחווים את החיים ברצף של רגעים משתנים אז גם הסבל וגם האושר באים, והולכים. ואני שואלת – האם באמת ניתן לחיות ללא הסבל?

השתתפתי בטקס סווט לודג' שבמהלכו השמאנית שערכה את הטקס דיברה על החשש של אנשים רבים לשבת באוהל סגור וחשוך, ושלעיתים החוויה מרגישה בלתי נסבלת.

יש מפגש עם קושי, תחושת חרדה,