מי אני עכשיו, מי אני בעבודה, מי אני עם חברים, עם משפחה... מי זה- אני ?
זו שאלת בסיס, שאלת המקור שהיוגה מכוונת אליה.
אם לרגע חלפה בכם המחשבה שברור לכם מי אתם, אז תשאלו את עצמכם האם מי שאני היום הוא/היא בדיוק מי שהייתי לפני 5 שנים? האם ה-אני מחזיק.ה באותם התחביבים, אותם החברים, אותו המקצוע, אותו אוטו, אותן דעות והעדפות? האם ה-אני גר.ה באותו הבית, האם המושג בית נשאר אותו הדבר עבורי או השתנה בחלוף השנים? די ברור לכם שהשתנתם עם הזמן. אז מי הוא האני שמשתנה?
מי אני ?
מתי בפעם האחרונה העלנו על דל מחשבתנו לשאול את השאלה הזאת?
מיהו אותו אני שעונה "אני לא יודע.ת", מיהו אותו אני שמחשב את "אני חושב.ת שאני"....
האם אני הוא הגוף המתכלה שלי, האם אני הן המחשבות שחולפות ובאות, האם אני זה הרגש המתעתע?
האם אני יותר או פחות..
ועוד שאלה, איפה שוכן האני הזה?
בלב, בראש, בכימיה של הגוף או במערכת החשמל שלו?
וכשהלב והראש רבים ביניהם- הראשון אומר "אני אוהבת" והשני אומר "אני נזהרת"- האם זה אותו אני שמדברת? ולמי מהם אני מקשיבה?
מחכים לתשובה?
אשאל שאלה אחרת.... האם קרני השמש שונות מאור השמש או נבדלות משטח פני השמש או מכוכב השמש עצמו? אפשר להפריד ביניהם?
השמש היא שמש. היא גם הקרניים וגם האור, גם החום והכוכב, וגם מערכת של כוכבי לכת שסובבים אותה.
הדרך שבה נגדיר את השמש תהייה בהתאם למפגש שלנו איתה. זאת אומרת שדרך החושים אנחנו מזהים את האור ואת החום שהיא מאפשרת, אבל לא נוכל להגיד בדיוק מה הגודל שלה מכיוון שאף פעם לא חווינו אותו במלואו.
האם לשמש יש התחלה אמצע וסוף?
כשהיינו קטנים חשבנו שהשמש הולכת לישון בים, אבל כשגדלנו פגשנו את השמש בצד השני של כדור הארץ וגילינו דרך החוויה שהיא זורחת מהים ושוקעת בהרים! האם השמש השתנתה או שההבנה שלנו השתנתה ביחס אליה?
גם את האני אנחנו מגדירים על פי החוויה והמפגש שלנו איתו.
ישנם מקומות שאנחנו עדיין לא מכירים בתוכנו, אבל זה לא אומר שהם לא שם, אלא שעוד לא חווינו אותם. קורה שאנחנו עושים משהו שמפליא אותנו ואנחנו לא מאמינים על עצמנו שהעזנו או שהצלחנו. זה בגלל שלא חווינו את עצמנו בסיטואציה הזו או שלא שמנו לב שבאופן טבעי השתננו וגם היכולות שלנו.
חוויות מיידיות והכי מוכרות לנו הן- אני גוף, אני רגש ואני מחשבה. האם כאן האני מתחיל ונגמר? אם אנחנו לא יודעים זה בגלל שלא חקרנו, אולי כי לא היו לנו את הכלים המתאימים לענות על השאלה. המורים הרוחניים מציעים שלאני יש קיום גדול יותר ורחב יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו, בדיוק כמו שהמדענים אומרים שלשמש יש תכונות רבות עוצמה ממה שהעין יכולה לקלוט.
ויכול מאוד להיות שאם נתחיל את נתיב החקירה נוכל להרחיב את משמעות מושג ה-אני בתוכנו ולהגדיל שם את יכולת המודעות והערנות שנקראות בסנסקריט VIVEKA- יכולת ההבחנה.
במסע ההכרות שלנו אל עצמנו אנחנו מתחילים דרך מה שהכי נגיש לנו ושדרכו אנחנו חווים את החיים.
על פי היוגה יש לנו שלושה גופים בעלי מאפיינים שונים:
הגוף הפיזי שלנו שנקרא סטולה שרירה STHULA SHARIRA בסנסקריט
האם יש לו התחלה, אמצע וסוף? כן. לגוף יש התחלה, אמצע וסוף.
הגוף השני הוא הגוף הרגשי והאנטלקטואלי שלנו הגוף האנרגטי, המעודן שנושא את הזיכרונות והחוויות שלנו, התגובות וההרגלים, הנרטיב שלנו, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו- נקרא סוקשמה שרירהSHARIRA SUKSHMA , ובתוכו נכללת גם הפראנה, כח החיים.
האם גם לגוף האתרי הזה יש התחלה, אמצע וסוף? כן. לזיכרונות, לחוויות, לתגובות ולהרגלים יש התחלה, אמצע וסוף.
ככל שנזדהה עם הגופים החולפים והמשתנים האלה מתוך חוויה מצומצמת של התחלה, אמצע וסוף , ככה גם יראו החיים שלנו.
האם למושגים אושר, נינוחות, שלווה יש התחלה אמצע וסוף?
לא, אבל אנחנו חווים אותם ככאלה דרך החושים. הם שם כל הזמן, בדיוק כמו שהשמש עולה ויורדת בחוויה שלנו, כך גם המושגים האלה עולים בתוכנו ואז נעלמים, ולכן אנו חווים אותם כמופעים זמניים.
הכוחות המופלאים האלה נמצאים כל הזמן והם בלתי נדלים. השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים ומאפשרים לעצמנו להתחבר אליהם באופן רציף.
האם תסכימו איתי אם אגיד שה"אני" הוא לא יותר ממושג ריק שלתוכו אנחנו יוצקים משמעויות שמוכרות לנו- אני רעבה, אני חוששת, אני שמחה, אני עייפה, אני מבינה, אני חושבת. אבל למה קשה לנו להגיד באותה הנשימה ובאותה הבהירות שאני אינסופית? כי כנראה שעוד לא חווינו את עצמנו ככאלה.
למדענים היו כלים שאפשרו ירידה לרזולוציות קטנות ובכך לחדד את יכולת ההיכרות עם כוחות השמש.
אחד הכלים שעומדים לרשותנו לחדד את ההבחנה ולהגיע לחווית אני עמוקה היא דרך מדיטציית מיינדפולנס שמתורגמת בעברית כקשיבות.
אני מזמינה אתכם בבית או בטבע לשבת בנינוחות או לשכב. תעקבו אחרי כל שאיפה ונשיפה בתשומת לב רבה. נסו להרפות שרירי פנים, שרירי לסת, נסו להעמיק עוד את תחושת ההרפיה של הגוף אל תוך עצמו. הטו את תשומת הלב אל הקולות שמתעוררים מסבבכם שהיו שם כל הזמן רק שה-אני לא היה בקשיבות אליהם. פתאום ה-אני שלכם יבחין בסוגים שונים של ציוצי ציפורים, באוושת הרוח בעלים, בנשימה. לאט ובסבלנות נוצר מרחב של שקט פנימי. האני לא חושב.ת על כלום ורק מאזין ומבחין. חזרה לנשימה ולתנועה שלה פנימה והחוצה. נסו להאריך את משך הזמן של תשומת הלב השקטה.
זה נשמע פשוט אבל זה לא קל. כי ישנו המח שמייצר רעש, כמו ילד שלא מקבל תשומת לב ומתחיל להציק. ובכל פעם שה-אני מבחין.ה שזה קורה- שתשומת הלב מופנית נגררת למחשבה מהעבר או אל העתיד, נאסוף אותה ונוביל אותה בעדינות בחזרה אל המקום שאנחנו רוצים שהיא תהייה. בהווה. בנוכחות. בתשומת לב. בהרפייה. בשאיפה. בנשיפה. וננסה לשים לב מה קורה לנו שם.
אולי נוכל להבחין שהנשימה הופכת כבדה ואיטית והנוכחות מתרחבת. תנו לתחושה להיספג בחוויה הגופנית, להנכיח אותה בגוף הפיזי.
צ'יט צ'ייטניה- CIT CHAITANYA הוא הגוף השלישי- זרם התודעה שדרכו כל הברואים מחוברים. כאשר אנחנו מתחברים לאנרגיה הזו, מתוך קשב ומודעות אנחנו יכולים להרגיש את החיבור לאותה מציאות רחבה ואינסופית. כדי להסביר מה זה צ'יט צ'ייטניה ניקח מחשב כמטאפורה:
הסטולה שרירה, הגוף הפיזי הוא גוף המחשב- שנוצר, נשחק עם הזמן ולבסוף יתכלה.
סוקשמה שרירה- הגוף הנפשי-רגשי-מנטאלי- הוא התוכנה (software) שאותה אפשר להרכיב על כל גוף פיזי, כמו שעל מחשב אפשר להוריד ולהעלות תוכנות שונות. את הסוקשמה שרירה אפשר ל"הטעין" על כל גוף פיזי (ברמיזה על גילגולי נשמות), והיא מאופיינת באותם המופעים של הגוף הפיזי של התבלות וכלייה. רגש כלשהו שמתעורר בנו עולה, עובר ואז נעלם כלעומת שבא, כנ"ל לגבי מחשבה ותחושה.
השניים האלה קשורים קשר ישיר ל-אני הפרטי והסובייקטיבי, שרוב הזמן אנחנו מזוהים איתו. אבל ישנו אני אוניברסלי, תודעה אוניברסלית שמתורגמת בשפת המקור כצ'יט צ'ייטניה.
החשמל שעובר בכל המחשבים בעולם הוא אותו חשמל. בלעדיו המחשב לא פועל ואין בו שימוש. בלעדי הצי'ט צ'ייטניה לא הגוף ולא הנפש יכולים להתקיים (שלא נתבלבל עם פראנה ששייכת לסוקשמה שרירה). כשאדם נכנס לתרדמת הגוף מתפקד אך אין שום תודעה או הכרה, ובהעדרה מוגדר האדם כצמח..
התודעה אחת היא ומשותפת לכל בני האדם. כשאנחנו מצליחים להתחבר לרגעים קצרים וחולפים לזרם התודעה הזה אנחנו מגלים את ה-אני האוניברסלי במצבו הטבעי; מופשט, מתפשט ומתרחב לאינסוף.
בספר בהגוואד גיטה כשארג'ונה מסרב להילחם כנגד בני משפחתו, מסביר לו קרישנה שהגוף אכן ימות אך הנשמה (תודעת האני האוניברסלית) אינה נולדת, גם לא מתה לעולם כי מה שלא נולד לא יכול למות. היא חסרת ראשית, בת נצח ואינה נשמדת עם כיליון הגוף.
ביוגה של פטנג'לי האיכות האינסופית נקראת אטמן או פורושה או זה שרואה, כי זאת איכות נטרלית של הבחנה. איש זקן, לכאורה, חש שהוא עצמו כמו בנעוריו בגלל אותה איכות נצחית שאינה מזדקנת ומתכלה, הפורושה. הפורושה גם מבחינה בשינויים שחלו בגוף הפיזי והמעודן בחלוף השנים. הפורושה לעומת האני האינדווידואלי לא שופטת ולא מודדת. לא מוסיפה ולא גורעת. היא רק אומרת -זה מה שזה- פעם היה כך ועכשיו זה אחרת. בתוך תהליך ההתבוננות מתפתחת היכולת להפריד בין האיכויות האלה בתוכנו - לראות את הדברים מנקודת מבט נקיה, שקופה, ללא המגננות של האני הסובייקיטבי, ובאופן דומה הפעולה והתגובה שלנו אל העולם נעשית שקופה, נקיה אובייקטיבית, ומיטיבה.
נמסטה
Comments