הרהור 8 – נבוא בשלום 2022

שנה חדשה בפתח וכולנו תקווה שהיא תהייה מיטיבה. שהבריאות תהייה טובה ושנחזור "לשגרה".

שיגרה?

האם שיגרה הוא מצב שבכלל יכול להתקיים במציאות שמשתנה כל הזמן? גם בזמן של שגרה התנודות והשינויים מתקיימים בכל רגע ובכל שנייה. נכון שיש מעגליות שמתאפיינת בנקודות עוגן שחוזרות על עצמן, יוצרות תחושת אשליה של חזרתיות, אבל למעשה שום יום אינו דומה ליום שקדם לו בשבוע הקודם ובטח לא ליום שלפניו או אחריו. אפשר בוודאות לומר שההשתנות היא המצב הכי קבוע שיש. פרדוקסלי, נכון.

אנחנו מכירים מצבים פרדוקסליים מחיינו שלנו. למשל סיפורים על אנשים טובים שעושים מעשים רעים. זה לא מסתדר לנו מכיוון שקיימת סתירה במושגים של טוב ורע. סטינג אומר בשירו המפורסם- "אם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת", ואוסקר ווילד אמר שהדרך הטובה ביותר להיפטר מפיתוי היא ליפול לתוכו.

פרדוקסים קיימים גם ביוגה סוטרה. אחד מהם מתייחס לאופן שיש לבצע את האסאנה (התנוחה) על ידי הרפיית המאמץ. איך אפשר להרפות בתוך מאמץ?

אז נכון שכשאנחנו בוחנים את הפרדוקסים האלה בכלים לוגים לא נניח את הדעת. אבל אם נשתמש במערכת אחרת לבדיקה של המציאות לא יתקיימו הפרדוקסים.

והמערכת שאני מתייחסת אליה היא מערכת הלב. לא הפיזיולוגית שפועמת ושולחת דם לכל חלקי הגוף ושומרת אותנו בחיים.

אלא פעולה מהלב. וגם פה יש לעשות הבחנה מכיוון שכל אחד שפועל לפי רחשי ליבו לא מגיע רחוק. ולראיה מערכות היחסים המורכבות שאנחנו מוצאים את עצמנו מסתבכים בהן שוב ושוב כי כן או לא הקשבנו ללב ונשארנו מבולבלים וחבוטים או לא מסופקים..

הלב נתפס כמרכז הרגש והוא חווה בעוצמה רבה רגשות חיוביים ושליליים: אהבה, שנאה, קנאה, שמחה, צער, אושר, התרגשות, חשש....אנחנו מעמיסים על הלב את כל קשת הרגשות – ופעולה שנובעת מתוך תחושות הלב תוביל אותנו סחור סחור במעגלי התשוקה והדחייה.

על מנת שנצליח לשרוד בתוך הכאוס הזה של רגשות פרדוקסלים אנחנו צריכים לסגל מצב לבבי נטרלי. כזה שאינו נסחף ימינה ושמאלה.

הלב הנטרלי הוא לא שיפוטי, הוא כמו הורה שמסתכל על הילדים שלו, מבחין באיכויות שיש בהם וגם במגרעות, ובכל זאת הוא אוהב אותם כפי שהם. מאוד ברור לנו שאנחנו מסוגלים לנהוג כך כלפי מי שאהוב וקרוב ללב שלנו. אך האם אנחנו מסוגלים להרגיש כך כלפי מישהו שאנחנו לא מכירים?

פחות.

למה? התשובה ברורה... אנחנו פועלים מתוך הזדהות עם דמות מסוימת שנקראת "אני" ועליה אנחנו מעמיסים מאפיינים, תכונות אופי, תחביבים ומלכדים סביבנו את מי שדומה לנו ומרחיקים מעלינו את מי ששונה מאיתנו. זה קורה לנו באופן טבעי. גם למודעים ביותר.

בהתפתחות רוחנית או בעבודה רוחנית אנחנו שואפים להתייחס לכולם כאל שווים. נשמע אוטופי? אולי... בלתי מושג? גם אולי... אבל אם כל אחד ינסה קצת אולי נהייה קרובים יותר לשם מתמיד.

פטנג'לי עוזר לנו גם כאן ונותן לנו עצה כיצד עלינו לנהוג אחד עם השני על מנת שנוכל לחיות בהרמוניה זה עם זה.

סוטרה 1.33 אומרת כך:

יש לאמץ....

1. גישה ידידותית (מאייטרי) כלפי נועם, או כלפי אלו שנטיית ליבם נוחה ונעימה

2. חמלה (קרונא) על הסובל, השתתפות תוך שיכחה עצמית בצערם של אלה שעשויים להיות במצב מכאיב

3. שמחה (מודיטה) בהתלהבותם של אצילי הנפש או הטהורים

4. שוויון נפש (אופקשה) כלפי אלו שאינם בעלי מידות טובות (שיכורים, גנבים, נוכלים וכדומה)

היוגה סוטרה מחלקת את האנושות לפי ארבעה סוגי בני-אדם ויחסינו אליהם.

תחושת השמחה כלפי אלו שאנו מרגישים דומים או שווים להם היא ספונטנית. אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי לאמץ גישה זו.

את החמלה משווים למים. הטבע של המים הוא לזרום מטה וכך גם החמלה זורמת מאיתנו באופן טבעי כלפי אלו שסובלים. חשוב להבחין שהחמלה היא אינה מידת הרחמים שבה אלמנט של התנשאות מעל האחר. החמלה אם כן היא ללא רגש של רחמים וללא התנשאות.

בעת שמחה אנחנו עליזים. בסטורה הזו הכוונה היא לשמוח עבור האחרים ללא רגשות שליליים של קנאה או צרות עין, אז אנחנו נמצאים במצב שההכרה שלנו בשוויון.

ומה בנוגע לאלה שאנו תופסים כאנשים שאינם נענים לחוקי החברה, שגונבים ומרמים אותנו? ברור שכאן טמונה העבודה הרוחנית.

פטנג'לי טוען שהתנהגותו של זה שצועד בדרך היוגה היא שוויון נפש. מה הכוונה? שעל אף שאנו מבחינים בהתנהגות הפוגענית לא נאשים, ננדה, נרחם, נעריץ או נתחבר אל אנשים אלו. אם נגיד "אתה רשע" ואני לא, אנו נסבול מתסביך עליונות שאינו ראוי להולך בדרך. עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנשים מתנהגים באופן הזה, והתשובה הכנה תהייה שאיננו יודעים. ומכיוון שאנחנו לא יכולים לדעת באמת את עומקה של הנפש המיוסרת כל שנותר לנו הוא להודות שאיננו יודעים – בכנות וביושר, מה מוביל אדם להתנהג בצורה לא מוסרית.

כשאנחנו מודים שאנחנו לא יודעים משהו מהקשב בסיטואציה מופנה מהחוץ אל תוך עצמנו, אל סריקה פנימית.

עבור היוגי העקרון המנחה בחיים הוא א-הימסה – או אי אלימות במחשבה, מילה ומעשה. פטנג'לי טוען שכשאנחנו חושבים על המעשים הרעים שהאנשים האלה עשו אנו מכניסים את האלימות הזאת לתוכנו ונדבקים במידה מסוימת באלימות. לכן הגישה המוצעת במקרה הזה היא לנקוט בשוויון נפש. ויש להבדיל ממצב של אדישות, כי המטרה שלנו היא לחוות את החיים במלואם ולא מתוך מסך האדישות, אך באופן שאינו מזיק לי ולסביבה שלי.

את ארבעה המידות האלה יש לרכוש מתוך עבודה של כוונה, תשומת לב ואימון מתמשך. לא ניתן לכפות אותן על האופי שלנו ולנסות להיות משהו שאנחנו לא, כי זאת תהייה צביעות.

השינוי מתרחש רק אחרי שהאימון משתרש בתוכנו והרוח היא זו שעוברת את השינוי ומוצאת ביטוי במידות אלה. אז המכשולים בתוך מערכות היחסים נעלמים.

הגישה של האדם שעושה עבודה רוחנית נובעת מתודעה בהירה, מלב נקי וממוסר שהם ההיפך משפיטה ערכית, זיכרון קדום או תפיסה חברתית משתנה.

מי יתן ובשנה זו הידידות, החמלה, השמחה ושוויון הנפש ישכנו בנחת בתוכנו

נמסטה