top of page
Search

הרהור 21 | עיקרון הרצף


עד לא מזמן חוקרי האנטומיה בחנו את הגוף האנושי על ידי פירוד והגדרה של כל חלק וחלק בנפרד.

אולי זהו תהליך בלתי נמנע בדרך להבנת השלם. הרי המורכבות של הגוף בלתי נתפסת וכל חלק שמתגלה מתווסף לתחושת הפליאה וההשתאות.


במשך שנים רבות היה נהוג במהלך ניתוחים לחתוך ולזרוק חלקים שנראו לא חשובים. כך למשל היא הפאשיה. רקמת חיבור שיכולה בטעות להיראות כמו גיד או רירית שקופה או דחוסה שמתחתיה מבצבצים האיברים המנותחים. עם השנים גילו שהפאשיה היא הרבה יותר ממה שהיא נראית, ושלה תפקיד מרכזי בתפעול תקין של הגוף. כך למשל הפתולוג גיל הדלי מדגים בסרטוני היוטיוב שלו על מבנה הפאשיה ומפרט על סוגיה השונים. לטענתו הפאשיה היא האיבר הגדול ביותר בגוף האדם. טום מאיירס, מפתח גישת האינטגרציה המבנית על פי הרכבות האנטומיות מציג בתיאוריה שלו אנלוגיה להמשכיות האורכית שקיימת במערכת השריר-שלד מקצה עד קצה בגוף, באמצעות רקמת הפאשיה. גיל הדלי מסביר שהפאשיה עוטפת כל סיב של שריר בנפרד, וגם את קבוצת השרירים שהוא משויך אליה. למעשה היא עוטפת כל איבר, שריר, גיד, חוטי עצב וכלי דם, וגם עוטפת קבוצות שרירים. טום מאיירס קבע את הסלוגן FORM FOLLOWS FUNCTION כדי לומר שהפאשיה מקבלת את צורת הגוף על פי הרגליי השימוש שלנו בו.

מפני שהפאשיה נמצאת גם מתחת לעור היא למעשה עוטפת את הגוף כולו, כך שאם היינו פושטים את העור ומרוקנים את הגוף מתכולתו, היינו מקבלים חליפת פאשיה בצורת הגוף.

עם התקדמות המחקר גילו שלפאשיה יש פי 10 יותר רצפטורים משרירים, מה שנותן לה את הסמכות הבלתי מעורערת להעביר מידע מכל חלקי הגוף אל המח. היא המראה הפנימית שלנו (יחד עם עצב הואגוס). היא גמישה ואלסטית ועוזרת מתוקף זה להפחית עומס מפעולת השרירים. אפשר לומר שהיא פשוט ריקמה גאונה!

בגלל תכונות אלה הפאשיה מייצרת רצף בין כל חלקי הגוף והופכת אותם מחלקים נפרדים ליחידה אחת פונקציונאלית שנקראת גוף.

את עיקרון הרצף אפשר למצוא גם במסורות תרגול יוגה רבות שמציינות את חשיבות הרצף בתרגול.

פטהבי ג'ויס, אבי שיטת האשטנגה-ויניאסה יוגה מדמה את התרגול הגופני כשרשרת פנינים (מאלה). הפנינים הן האסאנות (תנוחות הגוף) והנשימה היא החוט שעליו האסאנות נעות. היא שומרת על הזיכרון התנועתי ואחראית לחבר את המודעות למצב הגופני. היא שומרת על רצף שבין הגוף -נפש בין הרבדים הפסיכופיזיים.


החכם פטנג'לי, מציג את הדרך המלכותית של היוגה. היא דרך המדיטציה ופורט בכתב היוגה סוטרה את השיטות לשלוט בהכרה. בסטורה 14 שבפרק הראשון הוא כותב:

"אבל (אימון) זה מבוסס היטב (רק לאחר ש) טופח כראוי ולאורך זמן ברציפות"


פטנג'לי מתייחס לאימון המדיטציה ועל שיפור יכולת הריכוז כדי להגיע ממצב תודעתי יומיומי למצב תודעתי מודע. והוראותיו לאימון שעליו להעשות -

1. כראוי

2. לאורך זמן

3. ברציפות


כראוי- שאם נתרגל את האימון לא נכון אנחנו נבסס הרגל לא נכון שלו.

לאורך זמן – האימון מתבסס אם הוא נעשה בהתמדה של שבועות, חודשים ושנים

ברציפות- כל יום. אם נתאמן אחת לכמה זמן, אפילו רק פעם בשבוע, במשך המון שנים, לא נפתח יכולת באותה המידה.


סוואמי אשוקננדה מתבסס על היוגה סוטרה של פטנג'לי, ופורט בספר "נזירי מדיטציה ממסדר ראמאקרישנה" עשרה תנאים איך להפוך את המדיטציה לאפקטיבית בהשפעה שלה על המח, ולהצליח להוריד את המאבק שפעמים רבות מורגש במהלך הישיבה.

ההצעה הראשונה שהוא מציג היא לשמור על רצף ולתרגל בכל יום. בלי לדלג על ימים. איך ומה לעשות? רק תתחילו, הוא מציע. אין מדיטציה טובה ומדיטציה לא טובה. את ההכרה לא נוכל לשנות רק מקריאה על מדיטציה והבנה שלה באינטלקט. מדיטציה צריך לחוות ולתרגל - בוקר וערב (עדיף) או רק בוקר

למשך 5-10 דקות, זאת תהייה התחלה מצויינת.


מעניין לראות שלרצף יש חשיבות בכל הרבדים השונים של הגוף ; מהגס- פאשיה, דרך המעודן- נשימה, ועד הבלתי מוחש- ההכרה. וכמובן ברבדים מעודנים ואנרגטיים יותר, כגון מודל הצ'אקרות.


מה יש בו ברצף שחשוב לתרגל בכל שכבות הגוף?


המח לבדו לא יודע לנחש מה הגוף צריך, הוא זקוק למידע מהשטח כדי להחליט איך לפעול ולתת מענה אופטימלי לצרכים. הפאשיה משמשת כזרוע המודיעין באזורי הפריפריה. בזכות המבנה הרציף שלה היא יכולה להעביר מידע מאזורים מרוחקים. אך אם הפאשיה פגועה או מצולקת ייווצר נתק ברצף והמידע לא יעבור כמו שצריך וחלקים מסוימים של הגוף יפגעו. אם הרצף נקטע המידע לא עובר.


הנשימה היא רציפה. אילולא כך היינו מאבדים את ההכרה. הנשימה והמיינד הולכים יד ביד לפי היוגה. לכן תרגילי הנשימה (פראניאמה) הם חלק אינטגראלי מהתרגול.

יוגה סוטרה 2.49

"בד בבד, ההפסקה והחזרה, ולפיכך, האיזון, של זרימה השאיפה והנשיפה, של האנרגיה החיובית (המקדמת חיים) והשלילית (המקדמת בלייה), מרכיבים את ויסות כח החיים שנראה כעת כשלמות על כל היבטיה התפקודיים......"

יוגה סוטרה 2.52

"מכאן נמוג מעטה האור (הפנימי)"

זאת אומרת, שתרגילי הנשימה, מווסתים את כח החיים, שומרים את תנועתו הרציפה, וטמון בהם הפוטנציאל להביא ידע חדש. תרגול רציף שלהם יסיר את מעטה החושך וקרני אור של הבנה יבצבצו.


מדיטציה היא תרגול של המיינד (מח). גם המיינד הוא גוף. בדומה לגוף הפיזי, גם הוא נחשב לגוף, רק מעודן יותר שנקרא בסנסקריט סוקשמה שרירה. אנחנו לא המיינד אבל יש לנו מיינד. רוחניות מתרחשת בתוך המיינד. איזו חשיבות יש להגדיר את המיינד כגוף? הגוף זקוק לאימון. מידע שמגיע רק מספרים לעולם לא יוביל לשינוי. הגוף המעודן צריך אימון ואימון הוא רצף חזרתי. אימון זה לא מידע ולא הבנה. אימון זה חוויה.


למה החיים שלנו לא משתנים מקריאה ממושכת וחזרתית על ספרים שמציעים לנו שיטות לחיים טובים יותר? כי אנחנו לא מבינים את המודל האישיותי שלנו. לדוגמא ניקח את הדימוי של רוכב ופיל. הרוכב רוצה לכוון את הפיל לכיוון כלשהו, אבל הפיל מעוניין ללכת לאכול בננות. הרוכב חלש מדי לשנות את המסלול כי הפיל גדול וחזק. האינטלקט שלנו הוא כמו הרוכב; אולי יצא לכם להשתתף בסמינר או ריטריט שיצאתם מהם משוכנעים שתרגול מדיטציה יוריד לכם את רמות החרדה. בעקבות ההחלטה הזו האינטלקט מחליט שתקומו כל בוקר בשעה 5 (על פי המלצת המורים) בשביל לתרגל מדיטציה. אבל הגוף, שלא שותף למחשבה הזו, מתנגד. הוא עייף ורוצה לחזור לישון. ישנו מאבק בין האינטלקט לגוף. הגוף הוא כמו הפיל. הוא לא מעוניין במה שהאינטלקט מבין שיעשה לנו טוב. אין קורלציה בין שני הגופים. אז איך בכל זאת אפשר לאלף פיל? על ידי אימון חזרתי ולאורך זמן. להתחיל בקטן, אבל לא לוותר! רק כמה דקות כל יום עד שהפעולה הופכת להיות הרגל. זה תהליך שאני קוראת לו- fake it till you make it.


הגוף הוא מערכת אחת של רבדים ברמת דחיסות שונה. ניקח לדוגמא מים. הם יכולים להיות מוצקים, נוזליים ובצורת אדים. בכל צורת ההתגלמות הם עדיין מים. גם אנחנו בנויים באותו האופן. בכתבים העתיקים של היוגה שכבות הגוף בדחיסות שונה נקראות קושות ומתוארות חמש כאלה;

החיצונית ביותר היא האנה- מאיה- קושה – הגוף הפיזי או גוף המזון

הפנימית לה היא הפראנה - מאיה - קושה – הגוף הנשימתי, כח החיים והתנועה.

עמוק יותר היא המאנו- מאיה- קושה – שכבת המאנאס-בסנסקריט, שקשור מאוד לפעולת החושים, המחשבות, הרגשות והצורך שלנו להרגיש ביטחון ובטוחים ברמה ההשרדותית.

עמוקה יותר היא הויג'ננה- מאיה-קושה – השכבה של הידע או ההכרה , היא קשורה יותר לאינטלקט (אותו אחד שרוצה להתחיל לתרגל). במרחב הזה הידע נולד מתוך חקירה עצמית והתבוננות, למידה מאנשים ברמת התפתחות גבוהה יותר, כמו מורים או גורואים. זאת היכולת שלנו לראות את המרחב הקיומי בהקשר הרחב יותר שלו וחיבור לזרימה של האנרגיה הקוסמית. במצב כזה אין קונפליקט עם החיים ואפשר לראות מצבים מורכבים בצורה ברורה ובהירה.

והעמוקה ביותר – אננדה מאיה קושה – תחושת אושר בלתי מותנית ממצבים ואובייקטים שחיצוניים לנו. היכולת להתבסס בתוך עצמנו, ללא מאבק פנימי של הישרדות, חולי, ומערכות יחסים לא מיטיבות.

במילים אחרות, כאשר ישנו רצף בין חמשת השכבות אנחנו יכולים להרגיש תחושת אושר פנימית והרמונית.


המארג השכבתי הזה משורג בתוך עצמו ומהדהד בין השכבות. אם הרגשות משתלטים עלינו היכולת שלנו לפעול באופן שקול פוחתת. אם הגוף חולה יהיה לנו קשה לאמן אותו, כי המודעות שלנו נתונה לתחושות הפיזיות או לתחושת חוסר אונים. אם אנחנו לא חשופים לידע אודות הטבע הרוחני שלנו לא נוכל להבין ולראות את הקשר בין הדברים. בדומה להפרדה שהאנטומיה עושה – שכל חלק נחקר בנפרד, כך גם אנחנו מתייחסים לעצמנו ואל החלקים שאנחנו לא מבינים או לא מכירים כמו למשל הגוף הרוחני, ואליהם אנחנו מפנים את הגב.


לסיכום,

הרצף בתרגול מאפשר לידע טרנספורמטיבי להגיח ותובנות קטנות וחשובות מתבססות בתוכנו. כשהתודעה שקטה, אומר החכם פטנג'לי, הידע על טבענו האמיתי מתגלה ונחשף.


איזו צורה יש לידיעה, וכיצד היא מתבטאת? כל אחד יבין את הדברים בהתאם לזמן ולמקום שבו הוא נמצא. אי אפשר להאיץ את התהליך, אך אפשר בהחלט לטפח את התנאים הטובים ביותר על מנת שהוא יקרה.


נמסטה


תמונה של האומנית Yung cheng lin

ציטוטים מהיוגה סוטרה בתרגום של ג'ורג' פוירשטיין, אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ



30 views0 comments
bottom of page