ימים מטלטלים. כולם מרגישים את זה. התעוררתי מוקדם כמו בכל בוקר למדיטציה. חושך בחוץ והגוף רוצה להישאר עוד קצת חפון בשמיכה החמה. בזכות ההרגל הטוב אני שולפת עצמי החוצה אל המזרן ומתיישבת.
בהתחלה תחושה של גוף. הכל מרגיש בסדר. לכאורה.
אני מרפה כתפיים, הנשימה רגועה ועמוקה, פעימות הלב סדירות, אבל מורגשת תחושה בגרון. לא כאב,
לא גירוד, תחושה של תקיעות.
תהיי עם התחושה אני מעודדת את עצמי. ואז, כמו שהמוח רגיל לעשות, הוא משתלט על הסיטואציה ומעלה אסוציאציות מהתת מודע.
אני נזכרת במשפט שהוא בעצם ציטוט שכבר המון זמן לא אמרתי בקול, גם לא ביני לבין עצמי. המשפט הזה חקוק בי מגיל העשרה כשקראתי את סדרת הספרים הבדיוניים "חולית" של הסופר פרנק הרברט, ומאז הוא נר לרגליי.
"הפחד הוא קוטל הבינה", אני שומעת אותו מהדהד. הוא שימש אותי כל כך הרבה פעמים במהלך חיי, וגם חילקתי אותו בנדיבות בין ידידי בסיטואציות מסוימות הקשורות בקושי מול הפחד. כל פחד. והנה הוא עולה שוב דרך הגרון ורוצה להתבטא עכשיו.
כנראה שחנקתי אותו בימים האחרונים כשיצאתי לרחובות באמצע הלילה או כשעליתי להפגין בבירה. ראיתי את הזעם בעיניים של אלה שחושבים אחרת ממני, וחשתי בפחד כשאחד הרכבים ניסה לאיים על קבוצת המפגינים שלידי.... אולי תחושת האחדות טשטשה מעט את הרגשות של הדאגה והפחד, אבל הנה, זה כאן בצורה של גוש בגרון. ואותו פחד, אומר המשפט, מטשטש את הבינה ואת היכולת לראות נקי ורק מבקש להתבטא בצורות שונות.
בשיעור השבועי על הפילוסופיה של היוגה דיברנו על המצב ועל הפחד ונשאלתי מהי נקודת המבט של מסורת היוגה בסיטואציות מורכבות כמו הימים הנוכחים, וכיצד נכון לפעול ?
קארמה
לפי המסורת לכל פעולה שלנו יש חשיבות גבוהה מכיוון שפעולה מייצרת קארמה. קארמה היא גם הסיבה וגם התוצאה שלובות זו בזו. זאת אומרת שלכל פעולה שלנו יש תוצאה. לא ניתן לדעת אם היא תתבטא בעתיד הקרוב, הרחוק או הממש ממש רחוק, הכוונה לגלגולים קדימה. הנחת היסוד של חוקי הקארמה הם: טוב-טוב, רע-רע, זאת אומרת שלכל פעולה טובה תהייה תוצאה חיובית והנכון הוא גם ההפך. ההמשך של המשפט הוא שכל עוד אנחנו עוטים על עצמנו את גלימת הגוף אנחנו נושאים את שלשלאות הקארמה ונמשיך להתגלגל מגוף לגוף עד שנתעייף ונתחיל את השינוי שהוא העבודה הרוחנית המתבקשת מאיתנו, כדי להצליח להשתחרר מהמעגל. הקארמה נועדה להתיש אותנו מההזדהות עם העולם החומרי ולהפנות את המבט אל העולם הפנימי וההגשמה של העצמי.
חוקי הקארמה מורכבים בהרבה ממה שאני מתארת מכיוון שישנה הקארמה האישית, והקארמה המשפחתית והקארמה שלנו כעם והקארמה שלנו כבני אנוש בעידן הנוכחי ....אבל נכון יהיה לומר שחוק בסיסי זה הוא זרע הפעולות והתוצאות בחיינו.
מהי פעולה טובה ? פעולה שלא פוגעת בשום יצור חי.
אהימסה – אי פגיעה
פעולה טובה היא פעולה נכונה. אבל מה נכון יכול להתפרש אצל כל אחד אחרת, ולכן ביוגה ישנן מידות מוסר ששומרות עלינו לא לטעות. יותר מאשר מה לא לעשות אהימסה מתכוונת להתנהגות אדיבה, חביבה ומתחשבת כלפי עצמנו והאחרים. עלינו להימנע מלעשות משהו שעלול לפגוע בנו או באחרים. עם זאת, יגידו חכמים שדבקות עיקשת בעקרונות תעיד על חוסר התחשבות ועל יוהרה. אהימסה נוגעת לחובות ולאחריות שלנו גם כן, משמעות הדבר היא אפילו שאם חיינו נמצאים בסכנה, נהייה חייבים להילחם.
וכשעומד מולי אדם שחושב אחרת ממני, וכשאותו אדם גם זועם ומגדף, האם עלי להיחלם בו? מהי הדרך הנכונה והמוסרית להתמודדות?
סאטיה – כנות, דיברי אמת
חשוב לזכור שדווקא ברגעים הקשים אנחנו נדרשים להתעלות מעל לעצמנו, וזה נכון בכל ויכוח שאנחנו מקיימים עם בני הזוג או הילדים או אנשים שחושבים אחרת מאתנו: הכוונה היא לומר דברים בשיקול דעת כדי להימנע מלומר מילים שיגרמו לצד השני כאב (הימסה). אם לאמירת האמת יהיו השלכות שליליות על אדם אחר, עדיף לא לומר אותה. בספר המהאבהארטה ההודי כתוב: "דבר אמת שהיא נעימה, אל תדבר אמת שאינה נעימה ואל תשקר אפילו אם השקרים נעימים לאוזן. זהו החוק הנצחי, הדהרמה".
אם נצליח לראות את הצד השני, ואנחנו לא חייבים להסכים איתו, אלא לראות שנקודת המבט שלו נובעת מסך האירועים שקרו לו, ומהקארמה שהוא קיבל בחיים האלה ; דת, לאום, מצב סוציואקונומי, בריאותי וכן הלאה, אפשר לראות שהרבה מהתנאים שהביאו אותנו למצב הזה בכלל לא תלויים בנו, אלא תנאים חיצוניים לנו. אבל המסוגלות לראות את המציאות בבהירות נטולת שיפוטיות, זאת כבר תוצאה של עבודה אקטיבית ואחראית שנעשית אף על פי ולמרות התנאים המקדימים מהחיים ומהתרבות שעיצבו אותנו.
סיפוק האגו המשתנה
עם זאת צריך להיזהר מרגש עליונות! רגש כזה יכול להביא לפעולה שלילית שנובעת מסיפוק האגו שרוצה להרגיש שהוא טוב יותר מהאחר. באותו האופן כשאנחנו בויכוח אנחנו רוצים לספק את האגו שלנו שהוא צודק, ובד"כ יהיה לזה מחיר כלשהו. האגו אף פעם לא מסופק ולא יכול להיות מסופק בגלל אופיו המשתנה. ולעניין זה הצורך של מנהיגי העם ובוחריהם לספק את האגו הפרטי שלהם בצדקתם, לא שונה מזה של המתנגדים להם. לכן, על פי מסורת היוגה, כל עוד ננסה לספק את האגו הפרטי שלנו, בטוחים בצדקת דרכנו, כל עוד נפעל מתוך הזהות וההזדהות שלנו עם האישיות המשתנה בלבד, לעולם לא נצליח להרגיש מסופקים. וכך, ברדיפה האינסופית להיות צודקים וחכמים יותר לא יכול לשכון השלום בתוכנו, ובטח לא שלום עם אחרים, לא משנה כמה קרובים או רחוקים הם מדעותינו.
לראות, לבחור, לפעול
כשמצליחים ברגעי הכעס והפחד ליצר מהרגשות מרחק, אי הזדהות איתם - להתבונן במבט חיצוני ואובייקטיבי, אפשר לראות שכולנו "קורבנות" של הבורות האקזיסטנציאלית. כולנו מנסים כל הזמן לספק את הדמות הזאת שאנחנו מזדהים איתה ומגדירים עצמנו על פיה - אני / אתה, אנחנו/ והם.
להחזיק באינטליגנציה את ההבנה הזאת, זה אומר שנפתח חלון הזדמנויות לבחור כיצד להגיב בסיטואציה. במקום שיש בחירה ישנו חופש. ובמקום שיש חופש אפשר לבחור בפעולה שלא מייצרת עוד קארמה שלילית. לעומתה, פעולה שנובעת מסיפוק האגו בבסיסה עבדות עבור כולם.
צריך לזכור שמתחת למעטה הבלבול כולנו באנו מאותו המקור שיש לו אינספור שמות כי הוא אינסופי. ושכולנו בסך הכל עשויים מאותם חלקיקים אטומיים שמאורגנים בצורה שונה ויוצרים אינספור מופעים שונים. כולנו כפופים לחוקי הקראמה, כולנו עבדים של התשוקות (להיות צודקים או קורבניים) ותרגול של יוגה הוא להחזיק את הידיעה הזאת גם כשאנחנו לא מסכימים וגם כשרגשות שליליים עולים.
הציטוט המלא בספר חולית הולך כך:
"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על-פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."
זאת בדיוק הכוונה של היוגה. לראות כשרגש עולה, הוא נע בנתיב שמאפשר לו יציאה, אלא אם נאפשר לו לקחת אותנו בני ערובה ולנהל אותנו.
אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע. זה דורש תרגול ומורה שיראה או תראה את הדרך.
" הדעת מצווה על הגוף והגוף מציית. הדעת מצווה על עצמה ונתקלת בהתנגדות."
ציטוט נוסף מ"חולית" מדגים את המנגנון האנושי – קל לאלף את הגוף אבל קשה לאלף את המח.
במסורת היוגה נאמר שהניסיון לשלוט במחשבה הוא כמו הניסיון לשלוט ברוח. תרגול היוגה כולו מכוון ליכולת לשלוט בחושים, בגוף, במחשבות, בנשימה ובכח החיים. לא שליטה באנשים, אלא שליטה עצמית. במלחמות הפנימיות שלנו עם התאוות שלנו.
בדומה ל"חולית" בספר בהגווד גיטה מרחיב קרישנה את הטיעון מדוע עלינו לתרגל שליטה עצמית:
"אגב הרהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם. מקשר זה צומחת תאווה ומתאווה מתעורר כעס"...כעס מעוות את המציאות ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון (שכולנו מאותו המקור) עם איבוד הזיכרון אובדת התבונה, וכאשר אובדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי" (סיפוק האגו) (2.62, 2.63).
לכן ממליץ לנו החכם פטנג'לי מחבר היוגה סוטרה לפעול כך:
הגישה הבאה בעלת ארבע הפנים, מתייחסת לתהפוכות החיים ולכל מערכות היחסים, בהיותה תורמת לשלווה נפשית, מאפשרת לאדם להתגבר על הפרעות ההכרה שנשלטת על ידי תאוות:
1. להיות שבעי רצון בחברת אנשי השמחים מאיתנו
2. לחוש חמלה כלפי אלה שאינם שמחים
3. להיות מאושרים בחברת אלה שעושים דברים ראויים לשבח
4. להישאר בלתי מוטרדים מטעויות של אחרים (אחרים מפרשים "להיות שווי נפש כלפי הסוטים מהדרך הישרה")
לסיכום
עשייה אקטיבית חשובה יותר מאי עשייה, אבל כזאת שאינה מייצרת קארמה שלילית ובתנאי שחוקיי המוסר נשמרים. כאשר הפעולה אינה נובעת ממניעים אגוצנטריים, ולצורך העניין – מחאה ששומרת על הדמוקרטיה של העם כולו, גם על אלה שאינם חושבים כמונו, יכולה להיחשב פעולה נכונה.
אם בו זמנית נצליח לשמור על מבט נקי שאינו ממוסך על ידי רגשות עזים, נוכל לראות ששני הצדדים לובשים את גלימת האשליה של הפרדה ובידול.
באמצעות תרגול, ההבנה הפשוטה, ועם זאת הכל כך מורכבת, מחלחלת יותר ויותר פנימה כך שהרצון לפגוע במי ששונה מאיתנו נושר מעצמו. תהליך של התבוננות פנימה מזקק את המבט ומאפשר לשכבות המיסוך להתפוגג ולראות את הדברים בהוויתם.
אנחנו מפולגים, כואבים ודואגים. אנחנו לוקחים אחריות להחזיר את הדהרמה של המנהיגים שלנו לקווי השפיות ולצד זה חייבים לזכור שטינה, אלימות וזלזול באחרים שלא חושבים כמונו יובילו למעגל של הרס. תודעה בריאה- שמצליחה להחזיק בתוכה את המורכבות הזאת מבלי ליפול בשבי הרגשות העזים, או לזרועות תסביך עליונות. היא תודעה יוגית.
מי יתן שנשמור על תודעה צלולה ורגועה והשלום ישכון בלב כל היצורים החיים.
אום שלווה, שלווה, שלווה.