בסוטרות היוגה בפרק הראשון, סוטרה 30 פטנג'לי מציין 9 מכשולים בדרך היוגה:
חולי
דחיינות -קהות
ספק
התרשלות
עצלנות - בטלה
הצמדות להנאות חושיות - מעידה בדרך
חוסר יכולת למצוא קרקע איתנה - לדבוק במטרה
אי יציבות בקרקע שהושגה - אי יציבות של התודעה.
הנטייה הטבעית היא להתייחס למכשולים (antarAya) הללו כמשהו שלילי, כשלמעשה מכשולים אלו מחזקים אותנו בדרך ומצמיחים אותנו.
אם נשווה בין המכשולים הללו לניסיונות שניתקל בהם בחיים וביוגה, כדאי יהיה לגשת לניסיונות - לא בהקשר של מבחן אלא בהקשר של נס/דגל , כך אומר הרב אריק חיים נווה שמתייחס אל הניסיונות שלנו - שמגיעים כדי להעלות אותנו על נס, כמו שדגל עולה.
בפורים - במגילה נאמר לאחר שמרדכי הציל את אחשווורוש מביגתן ותרש, כתוב שהמלך הגדיל את המן... למה לא את מרדכי?
כי לפעמים הבורא/היקום מגדיל אצלנו את החושך כביכול, כדי שנתחיל להרגיש לא נוח וזה יגרום לנו לעשות פעולות של יציאה ממצב מסויים למצב חדש שיש בו צמיחה והארה חדשים ... (משה שרון).
בכל אופן, המכשולים הללו יופיעו, ולא תמיד נוכל לחמוק מהם, לכן כדאי יהיה שנדע מה מחכה לנו על הדרך, כמו אבנים גדולות שמונחות על השביל, הזיהוי יכול מאוד לעזור לנו בהכנה ובהתמודדות איתם.
אחד הדברים החשובים הוא "ההסכמה להיות איתם", לאפשר לעצמנו לגשת למקומות הללו ולבדוק מה יש כאן?
מה ומי רוצים לעשות הכרות איתנו?
בד"כ מתחת לכל המכשולים הללו יש משהו עמוק יותר שהמערכת לא רוצה שנפגוש וזה כאב , אבל דרך ההכרה במכשול ומה שנמצא מתחתיו נוכל להמשיך ולהגיע אל העצמי - האטמן .
המכשולים הללו יכולים לגנוב לנו את הדעת והנוכחות ברגע ההווה, המכשולים הללו יכולים לעוות ולפגוע ברוח התרגול שלנו, וכמובן לעכב את ההתפתחות שלנו.
בשיטת הבריגהו יוגה הם נקראים "המעכבים" ובמיינדפולנס המכשולים הללו נקראים "אורחים", וכבר המושגים האלו מפחיתים מעוצמתם ומזכירים לנו להתייחס אליהם בפרספקטיבה הנכונה.
הם לא בעלי הבית, אלא אורחים שהגיעו וכדאי שנתייחס אליהם ונבין את רצונם, לעיתים הם נשארים יותר או פחות...
סוטרה 31,
התסמינים או הביטוי של המכשולים הללו יהיה בצורה של "מופעים" בגוף וההכרה "נזרקת" כביכול מהדרך... פטנג'לי כותב שהמאנאס (מיינד) יהיה ירוד - תחושת תסכול ייאוש ואף דיכאון יופיעו דוקהה - סבל,
אי יכולת להחזיק את הגפיים - רעידת איברים, וכן נשימה לא סדירה - התנשמות והתנשפות.
סוטרה 32, הדרך להתגבר על מכשולים אלו על ידי תרגול של עקרון אחד.
יש פרשנים שפירשו את זה כחיבור לאחד - לאלוהים, ויש כאלו שפירשו את זה כתרגול ומיקוד של טכניקה אחת בהתמדה.
כל אחד יבחר את הפרשנות שמדברת אליו, ויתאמן בה.
לא התעכבתי על כל מכשול ומכשול, כמובן שכדאי וצריך, כן רוצה לצרף לעניין הזה עוד "מכשול" לדעתי, שאנחנו יכולים ליפול בפח שלו, מכיוון שזה מושג "חיובי" כביכול ויש לו את המקום והזמן הנכונים בחיים, אבל גם כדאי לדעת להניח לו בצד, ולמצוא את האומץ להחליט ולפעול, המושג הזה נקרא " תהליך ", והוא לפעמים אחד המעכבים/המכשולים הכי גדולים שלנו בדרך הרוחנית.
אנו נוטים להשתמש בו כתירוץ הרבה פעמים, ואפשר אולי לקשור את זה למכשול השני בסוטרות - דחיינות, קהות, איטיות.
כמובן - שיש זמנים שתהליך הוא נדרש וחשוב!
מצרף סיפור של קפקא, שיסגור את המאמר הזה.
בברכת אביב בפתח ועשייה טובה ונכונה, ניקיון הנפש ויציאה מהמכשולים לחירות.
פרנץ קפקא,
סיפור לפני החוק.
לפני החוק עומד שומר סף. אל שומר הסף הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר-כך. "אולי," אומר השומר, "אבל עכשיו לא." מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד והשומר זז הצדה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת והוא צוחק ואומר: "אם זה מושך אותך כל-כך, נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאוד. ואני אינני אלא אחרון השומרים. ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד חזק מחברו. וכבר השומר השלישי מראהו קשה מנשוֹא אפילו לי." קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר; החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל אחד ובכל עת, הוא אומר בלבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטָטָארי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט שבכל זאת מוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס. השומר נותן לו שרפרף ומושיבו בצד הפתח. שם הוא יושב ימים ושנים. פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומַלְאה את שומר הסף בהפצרותיו. לא פעם השומר חוקר אותו קצרות, שואל אותו על מולדתו ועל דא ועל הא, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים חשובים, ובסוף הוא שב ואומר לו תמיד שעדיין אינו יכול להרשות לו להיכנס. האיש, שהצטייד היטב לקראת מסעו, משתמש בכל מה שיש לו, יקר ככל שיהיה, כדי לשחד בו את שומר הסף. והשומר אמנם אינו מסרב לקחת כלום, אבל שב ואומר: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית." במשך השנים הרבות האיש מתבונן בשומר הסף כמעט בלי הרף. הוא שוכח את שאר השומרים והשומר הראשון הזה הוא בעיניו המכשול היחיד המונע את הכניסה אל החוק. הוא מקלל את מזלו הביש, בשנים הראשונות בקול רם ובלי מעצורים, ואחר-כך, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן בינו לבינו. הוא נהיה ילדותי, ומאחר שמתוך ההסתכלות רבת השנים בשומר הסף גילה גם את הפרעושים שבצווארון פרוותו, הוא מבקש גם מהפרעושים לעזור לו ולהזיז את השומר מדעתו. לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת מחשיך סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. אבל עכשיו אין ספק שהוא רואה באפלולית כמין זוהר המפציע בעד פתח החוק ואינו כבה. ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את שומר הסף. הוא רומז לו, שכן אינו יכול עוד לזקוף את גופו המאובן. השומר נאלץ להתכופף אליו כפיפה עמוקה, כי הֶפרש הגובה השתנה מאוד לרעת האיש. "מה עוד אתה רוצה לדעת?" השומר שואל, "אינך יודע שׂובעה." "הרי כל בני האדם שואפים אל החוק," האיש אומר, "ואיך זה כל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?" השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות, וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגוֹוע שלו הוא מרעים עליו בקולו: "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותה."
Comments