הרהור 19 | חופש בחירה בראי הבהגוד גיתא מאת מיכל עירוני

ציטוטי הטקסט – מתוך "הבהגוד גיתא כמות שהיא", תרגום מסנסקריט לאנגלית – שרילה פרבהופאדה, תרגום מאנגלית לעברית – דורית לובן.

"אדם חופשי הוא אדם שאינו נאלץ לעשות ככל העולה על רוחו". ליקוטי מוהר"ן, כה, א.

מהו חופש?

תשאול קצר בין מכרים רבים, לאורך שנים רבות, מראה שלאנשים שונים יש קונספט די דומה לגבי מהו חופש. זה לא משנה אם אתם מדמיינים חופשה בקריביים ויציאה מהכלא החיצוני (דהיינו, המחויבויות השונות) של החיים, או יציאה מכלא פנימי, בסוף רוב התשובות מתכנסות להגדרה שחופש הוא היכולת לעשות "מה שבא לי" . אין הגבלות, אין חובות, אין מסגרות. זמנית או בצורה קבועה, זהו חופש. אבל למי "בא"? מי אני?

הבהגוד גיתא מציעה פריזמה שונה להסתכל על הנושא. בואו נתחיל בלהכיר את הבהגוד גיתא.

הבהגוד גיתא היא יצירה פילוסופית עתיקה, המהווה חלק מהאפוס ההודי הגדול – המהבהרתה, ומתוארכת מלפני 5000 שנה בקירוב. הבהגוד גיתא (שירת האל, בתרגום מילולי), היא למעשה שיחה בין הלוחם המהולל ארג'ונה, לבין אלוהים (קרישנה), אשר ירד לעולם בדמות אדם על מנת לכונן דהרמה (צדק, סדר עולמי) חדש. הרקע לשיחה הוא מלחמת אחים עקובה מדם שעומדת לפרוץ.

בשיחתם, ארג'ונה נתקף בלבול, אינו יודע כיצד לפעול על סיפה של מלחמה איומה זו, ומבקש מקרישנה שיורה לו את הדרך הנכונה לפעול. קרישנה מורה לו, לאורך 18 פרקים ו- 700 סלוקות (בתי שיר), מהי הדרך הנכונה לפעול בעולם זה, מתוך מניעים רוחניים ולא אגוצנטריים.

הדבר הראשון שקרישנה יאמר לארג'ונה יהיה – אתה לא הגוף הזה.

2.12 – "מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; וגם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות".

2.16 – "יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הינו בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים."

קרישנה מייצר הפרדה ברורה בין העולם החומרי (קרי, זה הנתון לשינוי) ובין זה הרוחני (הנצחי, שאינו משתנה). אנו נשמות רוחניות (מטבע של סת', צ'יט, אננדה, או בהתאמה – נצחיות, מודעות ואושר), עטופות במערכת חומרית, המורכבת מהגוף שלנו, המיינד שלנו, האינטליגנציה שלנו והזהות או האגו הכוזב שלנו.

המערכת החומרית שלנו (גוף, מיינד, אינטליגנציה, זהות/אגו) צבועה במידות הטבע, או הגונות. ישנן 3 גונות המייצגות מצבי חומר (בריאה – ראג'אס, שימור - סטווה והרס - תאמאס), וכובלות את הנשמה לטבע החומרי. או כפי שקרישנה אומר -

14.5 – "צלילות, להיטות ועכירות הן 3 הגונות המתהוות בטבע. הן מתנות את הישות החיה, הנצחית, השוכנת בגוף, הו ארג'ונה".

ראג'אס – גונת הלהיטות. אש, יצירתיות, תשוקות, עשייה לשם האדרה עצמית.

14.7 – "הלהיטות ניכרת בתאוות, נובעת מהתקשרות לתשוקות, וכובלת את הישות העוטה גוף בדרך של התקשרות לפעילות".

סטווה – גונת הצלילות. מידות מוסר, ניקיון, בהירות המיינד. עשייה על מנת להיטיב עם האחר.

14.6 – "הצלילות, בהיותה טהורה וללא רבב, היא מאירה ומטהרת. כובלת היא בדרך של התקשרות לאושר ולידיעה".

תאמאס – גונת העכירות. בערות, נטייה להרס עצמי, התמכרות.

14.8 – "העכירות, היא יציר החשכה ואין-הידיעה. היא האשליה של כל הישויות עוטות הגוף וכובלת אותן ברשלנות, בעצלות ובשינה".

כיצד משפיעות הגונות על מנגנון ה"בא לי/ לא בא לי"?

מידע מגיע מהעולם החיצוני, ונכנס פנימה למערכת החומרית, דרך מגע החושים שבגוף עם המושאים החיצוניים.

המידע הזה מגיע אל המיינד שלנו, אשר צבוע בגונות השונות. אצל כל אחד מאיתנו יש קומבינציה שונה של הגונות, אשר איתה נולדנו, והיא תולדה של קרמה.

המיינד שלנו, אשר קיבל את המידע מבחוץ, מייצר סיווג ל- "נעים לי, לא נעים לי", "בא לי, לא בא לי". לפי מידות הטבע השונות, יש למיינד שלנו העדפות שונות לצלילים, ריחות, טעמים, אנשים, והוא מייצר את מנגנוני המשיכה והדחייה שבתוכנו.

האינטליגנציה שלנו מתגייסת ומוציאה לפועל את הטעם הספציפי של המיינד. למשל, אדם בלהיטות ימשך למוזיקה בלהיטות, מזון מסוים שמתאים ללהיטות, אזור מגורים, עבודה והתרועעות עם אנשים שמתאימים למידת הלהיטות. אדם אחר, אשר מושפע יותר מגונת הטובות, ימשך ויעדיף דברים אחרים. האינטליגנציה שלנו מאפשרת לנו לממש את הנטיות האלו שלנו.

אנו מייצרים פעולה (מטבע של להיטות/ טובות/ בערות), ואותה פעולה מחזקת אצלינו את הזהות שלנו ("אני כזאת"). עם הזהות הזו אנו יוצאים לעולם, וחוזר חלילה.

אנו בטוחים שאנו בוחרים את המועדף עלינו, בוחרים את הפעולות שלנו, אך למעשה הן נעשות ע"י הגונות.

ואיפה הנשמה שלנו בכל המנגנון הזה? מי אני?

אני נשמה רוחנית, העטופה במערכת חומרית ומזדהה איתה.

3.27 – "הנשמה החומרית מתבלבלת בהשפעת העצמי הכוזב, וחושבת עצמה לעושה הפעולות, שלמעשה מתבצעות ע"י שלוש מידות הטבע החומרי (הגונות)".

אז מי בעצם הבוחר?

כשאנו פועלים לפי מנגנון המשיכה והדחייה של המיינד ("בא לי/ לא בא לי") – אנחנו נמצאים בתוך לופ אינסופי, ולמעשה די ידוע מראש, בגלל נטיות הגונות הצפויות שלנו.

יש מידה מסוימת של בחירה כמובן, אבל היא מוטה מאד. זהו שיעבוד גדול.

הנשמה הרוחנית נמצאת במצב שקט ולא מוביל. היא מזדהה עם המערכת החומרית שלנו (גוף, מיינד, אינטליגנציה, זהות), ומחפשת את הסיפוק והאושר דרך סיפוק צרכי המערכת החומרית.

כל עוד יש לנו אמון במערכת החומרית הזו, שהיא תשיג לנו אושר, אנו כבולים בחבלי ההשתנות המתמדת של הגונות ולמעשה משועבדים לה. נדמה לנו שאנו בוחרים, אך למעשה אנו מובלים.

עם זאת, ברגע שמתעוררת כמיהה וראייה רוחנית, הנשמה מתחילה להתעורר לטבעה המקורי. אני נשמה רוחנית מטבע של סת', צ'יט, אננדה (נצחיות, מודעות, אושר), העטופה במערכת חומרית הנשלטת ע"י הגונות. אני לא הגוף הזה, אני לא המערכת החומרית הזו, אני לא ההעדפות של המיינד הזה.

5.8-9 – "אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי ליבו תמיד, שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, נע, ישן ונושם, למעשה, אינו עושה דבר. זאת משום שהוא מבין שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר-מה, או פוקח ועוצם את עיניו, אלה הם בסך הכל החושים הגשמיים שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם".

מתוך ההבנה העמוקה הזו צומחת ומתפתחת כמיהה להתעורר עוד ועוד לטבעי הרוחני, האמיתי. מתוך כמיהה זו, אני מתחילה לבחור לפעול אחרת בעולם.

המניע של הפעולות שלי כבר איננו סיפוק המערכת החומרית הזו. ישנה כבר הבנה שסיפוק כזה לא יספק את האני האמיתי (הנשמה), כמו שלמלא דלק ברכב שלי לא יספק אותי כשאני רעבה. פה מתחילה היציאה משעבוד לחופש. פה מתחילה בחירה אמיתית, שנובעת ממהותי האמיתית והעמוקה.

המניע לפעולה הופך להיות רוחני – אני פועלת לפי מה שמקדם אותי בדרכי הרוחנית (ז"א, אני פועלת לפי מה שמקרב אותי למהות העמוקה ביותר שלי), ומתרחקת מכל מה שמרחיק. אני מפסיקה להיות ריאקטיבית לעולם ומתחילה לצאת אליו החוצה מתוך כוונה ספציפית להתקדמות, להתקרבות פנימה. פירות הפעולה - הנעים או הלא נעים, ההצלחה או הכשלון, הכבוד או הקלון – אינם הופכים להיות מטרת הפעולה שלי ופעולתי לא נבחנת לאור התוצאות החיצוניות האלו, אלא לפי השאלה – האם הפעולה הזו קידמה אותי? האם הפעולה הזו היטיבה עם התהליך שלי? בגיתא שלב זה מתואר כשלב "קרמה יוגה" – עשייה ללא היקשרות לפירות המעשים.

2.48 – "הו ארג'ונה, בצע חובתך ברוח שקולה, והימנע מכל זיקה להצלחה או כישלון. יישוב דעת כזה נקרא יוגה".

הצלחה וכישלון כבר אינם מטרה אלא הזדמנות להתבונן באגו ולזכך אותו. החיים הופכים לשיעור מתמיד.

בשלב הבא, כשאנו מבינים (צ'יט) את מהותנו העמוקה ואת מקור אושרנו (אננדה) – יחסי אהבה ושירות – אנו נפעל בעולם זה לא מתוך רצון אגוצנטרי לספק את צרכי המערכת החומרית, ואפילו לא מתוך רצון אגוצנטרי (אם כי מעודן יותר) להתפתח ולהשתחרר, אלא מתוך בהקתי יוגה – שירות עבור האחר ועבור אלוהים. מרכז או מושא הפעולה שלי כבר איננו אני, אלא האחר. שם, לפי הגיתא, הנשמה שלנו תמצא סיפוק אמיתי, ותשתחרר ממעגל הסמסרה, ממעגל החיים והמוות, ותשוב לאלוהות.

אז לסיכום – מהו חופש? מהי בחירה? מי הבוחר?

בתודעה חומרית אני מזדהה עם המערכת הגופנית הזו ומאמינה שדרכה אשיג אושר – אננדה.

בתודעה רוחנית – אני זוכרת מי אני באמת, וכך יוצאת אל העולם. פרואקטיבית ולא ריאקטיבית.

החופש האמיתי ואולי היחיד שלנו הוא לחזור לטבע הנשמה הרוחני שלנו. החופש היחיד שלנו הוא לפעול לא מתוך הגונות, ששואפות לספק את המערכת החומרית, אלא מתוך הכמיהה העמוקה שלנו לשחרור מאגו כוזב ולשירות אוהב עבור האחר, כמיהה המגיעה מתוך הנשמה שלנו.

ואכן קרישנה מסכם -

14.20 – "בהתעלות הישות הכבולה בגוף על שלוש הגונות האלה, אשר מכוננות מן הגוף – תשתחרר ממצוקות הלידה, הזקנה והמוות, ותזכה בנצח".

נמסטה