הרהור 25 | 108 ברכות לשמש

סוריה נמסקרה

תרגול 108 נחשב יחסית חדש במסורת של היוגה, במטרה לברך (נמסקרה) את סוריה, אל השמש .

למה אל השמש ולא כל אל אחר?

מכיוון שהאל סוריה מזוהה בדמיון התרבותי ההודי למי שנלחם בחושך. הוא סימבול לאור הרוחני, זה שמאפשר ראייה נכונה, הבחנה והמקור לחיים.

לסוריה שמות שונים שכל אחד מהם מציג פן אחר של האיכויות של השמש כגון SAVITAR – האיכות שיש בשמש ככח מניע ומעורר, או למשל ADYATA- העיקרון האינסופי, ARKAH- קרני האור, הקרינה.

גאיטרי מנטרה היא המנטרה הקדומה ביותר באוסף הוודות - הטקסט העתיק ביותר בהינדואיזם, ונחשבת מהות כל הוודות, בה פונה הדובר אל סויטר, איכות האור הזוהר של השמש ומבקש שיעורר ויאיר את התודעה שלו.

Om bhūr bhuvaḥ svaḥ

tat savitur vareṇyaṁ

bhargo devasya dhīmahi

dhiyo yo naḥ pracodayāt

תרגום:

“אנו מתבוננים באור המזהיר של סַוִיטַר (השמש האלוהית), מי ייתן והוא יעורר ויכוון את תודעתנו.”

 סויטר הוא היבט מסוים של אל השמש:

• לא השמש הפיזית בלבד

• אלא הכוח שמעורר תודעה, הבחנה וידיעה

המנטרה לא “מבקשת מהשמש משהו” —היא מתכווננת לאיכות של אור פנימי. 

האור לא מייצר משהו חדש אלא מאפשר לראות את מה שנסתר, זו תפילה לבהירות.

למה דווקא השמש?

כי בתרבות הוודית:

• אין ראייה בלי אור

• אין ידיעה בלי הבחנה

• אין הבחנה בלי “שמש פנימית”

לכן סוּרְיָה הוא לא אל של אמונה כמו קרישנה במסורת הבהקטי יוגה— אלא של ידיעה ישירה.

ביוגה הידיעה היא ההבחנה בין המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה לבין המציאות כפי שהיא באמת.

היוגי בתהליך הטרנספורמציה מתחיל להבחין בין מה שאמיתי ללא אמיתי. טהור ולא טהור, נצחי וזמני אטמן (העצמי הנצחי) ולא אטמן – מוסר צעיף האוידיה – הידיעה הלא נכונה- אודות העצמי הנצחי

למה 108?

בתרבות ההודית זהו מספר שמיצג שלמות וקדושה.

בעת ביצוע התרגול נוצר הרבה חום שנקרא טאפאס מהשורש TAP – לחמם או להיות חם.

ביוגה סוטרה בפרק 2 סוטרה 43 נאמר ש "דרך הסתגפות (טאפאס), בשל היפחתות הטומאה מושגת שלמות הגוף ואברי החישה".

המושג TAPAS   מופיע כבר בתרבות הוודית מלפני 4000 שנים בתקופה שהיו מבצעים ריטואלים עבור האלים על מנת לקבל מתנות ארציות כמו ניצחון במלחמה, זוגיות, חיסול חטאים, להגיע למשכן האלים לאחר המוות וכו.

הפטרון שהיה מזמין הריטואל, היה צריך להיכנס למשמעת עצמית ולבצע TAPAS כמה שבועות לפני הטקס: היה עליו לישון רק על הריצפה, לשתות חלב בלבד, אסור היה לו לדבר דיבורי סרק והיה עליו לגלח את ראשו. זאת אומרת, שהוא היה צריך לצבור חום פנימי על מנת להשיג את הפרי שלשמו נעשה הריטואל.

במרכז הריטואל ישנה האש, אש הקורבן שבדרך כלל הקרבן היה חיה.

הרעיון של טאפאס הוא הקרבה. צריך להקריב משהו מעצמנו על מנת לקבל משהו אחר. ככל שנקריב יותר, כך הפרי יהיה קרוב יותר.

בתקופה מאוחרת לוודות המודל מתחיל להשתנות והאש החיצונית של הריטואל עוברת הפנמה של האש הפנימית שהייעוד שלה הוא טרנספורמציה. והיעד משתנה מיעדים ארציים שהפכו חסרי משמעות כי אנשים חוו את המציאות ככלא שלא ניתן לצאת ממנו, והריטואל הופך מחיצוני לפנימי ולסיגופים שהמטרה הסופית היא שחרור, או מוקשה מכבלי מעגל החיים והמוות, (מעגל הסמסרה) אל השחרור המושלם של הנשמה או התודעה מהעולם החומרי.

ישנה אמירה בסנסקריט:

NO TAPO NAMO MOKSHA 

זאת אומרת, שללא TAPAS אין שחרור

ביוגה, הטאפאס נזכר כתנאי ראשון והכרחי בתרגול הקריה יוגה- היא התמצית של 8 אברי היוגה המוכרת, ובאפוס הגדול של המהבהרטה הטאפאס הוא מושג מרכזי שמתאר סיגוף מודע, משמעת פנימית, חום רוחני ומאמץ מוסרי.

מה הטאפאס עושה?

הוא מטהר, מנקה, מבשל את האדם לקראת שינוי. כמו שבישול משנה הרכב של חומרים, כך החומרים הפנימיים של האדם מטהרים ומשנים את המבנה הכימי שלהם.

החום הוא לא רק פיזי, הוא גם אנרגטי ורוחני, הגוף והתודעה צריכים להיות יציבים ונקיים בדרך אל השחרור.

לא כל טאפאס הוא בהכרח מוסרי ובעת הביצוע שלו הוא צריך להיות מדויק אחרת הוא לא יעבוד.

איך נדע אם אנחנו פועלים בצורה נכונה?

מאמץ מגיע מהאגו. טאפאס מגיע מהכוונה.

האגו דוחף בעוד הטאפאס מחמם.

המאמץ שוחק והטאפאס מזקק.

המאמץ משאיר אותות של מתח והטפס משאיר נוכחות.

דרך הנשימה אפשר לבדוק האם יש מאמץ או שיש רכות עיקשת וקבועה..

ה TAPAS אינו נעשה כסבל לשמו, אלא ככח יוצר שמשנה מציאות.

העניין הוא שכל אחד יכול לעשות טאפאס. גם שדים.

וכשטאפאס נעשה בצורה חזקה, האלים מחויבים לתת את המתנה או הברכה המתבקשת בעקבותיו.

הסיפור מספר על בהסמסורה שהיה שד.

הוא ידע שכדי לקבל מתנה מהאלים הוא צריך לבצע טאפאס של סגפנות, התמדה ואש פנימית.

הוא פרש אל היער ובמשך שנים ארוכות ישב בלי לזוז, בלי לאכול, בלי להתלונן- בחום , בקור ברעב וכאב. לא מתוך רוגע אלא מתוך רצון עז.

הטאפאס שלו היה כל כך חזק עד שהחום שנוצר ממנו התחיל להפריע לסדר הקוסמי..

האלים הרגישו את זה עד שהאל שיווה בעצמו הופיע לפניו.

שיווה כדרכו, מכבד טאפאס באשר הוא – ושואל את השד מה משאלתו.

בהסמסורה ביקש מתנה מסוכנת:

"שכל מי שאניח את ידי על ראשו ישרף מיד לעפר".

שיווה כיבד את כל הטאפאס והעניק לו את הברכה.

אבל כמעט מיד לאחר שקיבל אותה, בהסמסורה ניסה לבדוק את כוחה והפנה את ידו אל עבר שיווה עצמו.

שיווה הבין את הסכנה וברח והעולם יצא מאיזון.

באותו הרגע הופיע האל וישנו שאחראי על הסדר הקיים בדמותה של מוהיני. אשפית הריקוד.

בהסמסורה היה מוקסם לחלוטין מיופייה של מוהיני והוא ביקש ממנה להינשא לו.

מוהיני השיבה:

רק אם תסכים לרקוד איתי קודם. ריקוד שבו עלך לחקות כל תנועה שלי בדיוק.

הריקוד אינו בידור- זהו מבחן של מודעות.

היא הובילה ריקוד של חיקוי תנועותיה. היא הניחה יד על כתפה וגם בהסמסורה הניח יד על כתפו, מוהיני הניחה יד על המותן וגם בהסמסורה המסנוור הניח יד על מותנו. כך ובהדרגה מוהיני הניחה יד על ראשה, ובהסמסורה מתוך היסחפות חיקה את תנועתה והניח את ידו על ראשו שלו וברגע אחד הברכה התגשמה והוא נשרף לאפר.

מוסר ההשכל הוא שאמנם הטאפאס הוא כח עיוור והאלים חייבים לכבד אותו, אבל ללא חכמה והבחנה וענווה אותו כח יכול להשמיד את מי שמחזיק בו.

לכן את תרגול 108 הברכות יש לבצע מתוך כוונה, מתוך תפילה שנוכל לראות בבהירות שנשרוף את המשקעים הלא מיטיבים ברבדים הגסים והמעודנים, כדי שנוכל לפעול נכון ולהרבות טוב בעולם.

עד שנגיע לשחרור....