מי שמכיר את המילה יוגה יכול לטעות ולחשוב שיוגה היא רק טכניקת גוף.
המאמר הזה לוקח אותנו צעד אחד מעבר לגבולות המזרון ומעלה במערכת הגופנית, אל הלב וההכרה.
המילה יוגה בסנסקריט נגזרת מהשורש יוג' (YUJ) שמשמעה לאחד או לחבר. בכתבים ההינדואים העתיקים, הוודות, שנכתבו לפני 3,500 שנה לערך מצוינות טכניקות יוגה מגוונות שמטרתן לחבר בין התודעה האישית (פורושה) לתודעה האוניברסלית (נשמת העל), ולעזור למתרגל להגיע למצב של יוגה. כך שלמעשה היוגה היא גם הדרך (טכניקה/אופן פעולה) וגם המטרה (מצב של איחוד).
המאמר מציג שני זרמים משני מקורות עתיקים: היוגה סוטרה של פטנג'לי והבהגווד גיטה – שהינו חלק מתוך האפוס הגדול, המהבהרתה- ידע עתיק אודות היקום והיוגה, וקודם לזמן כתיבת היוגה סוטרה.
היוגה היא טכניקה פרקטית שניתנת לביצוע על ידי כל אחד ואחת. כמו שכבר ציינתי, ישנה הטכניקה וישנה המהות והן שתיהן אחת. שתיהן יוגה. כפי שהרבה נהרות זורמים לים, כך ביוגה יש הרבה שיטות שיכולות להתאים לכל אחד ואחת להתקרב לעצמם, ולמצוא את הנתיב שמתאים למבנה האישיות שלהם.
אחד המושגים הבסיסיים בפילוסופיה של היוגה נקרא אוידיה.
א- מציינת שלילה , ווידיה- מהשורש "ויד" בסנסקריט שמתורגם למילה "ידע", כך שאוידיה היא
אי- ידיעה ומתורגמת בשפות רבות לבורות. זאת אומרת שהפילוסופיה של היוגה נשענת על הטענה שאנשים חיים ללא ידע אמיתי (בורות) לגבי טבע ההכרה שלהם והטבע הרוחני שלהם, ולכן חייהם מלאים בצער, כאב, סבל וחוסר סיפוק.
"אי ידיעה, תחושת אני, היקשרות, סלידה ורצון לחיות הם חמשת גורמי הכאב" (יוגה סוטרה 2.3)
"אי ידיעה היא השדה של גורמי הכאב האחרים........" (יוגה סוטרה 2.4)
בורות, תשוקה לשחזר תחושה של נועם, דחייה תמידית של תחושה לא נעימה יחד עם תפיסת עצמי מוטעית ופחד מהמוות הם, לפי היוגה, המניעים שמשפיעים על תפיסת מציאות מוטעית ולכן נחשבים לגורמי הכאב והצער בחיינו. הבורות, היא המסוכנת מכולם, שכן היא השדה שמצמיח את כל שאר גורמי הכאב (שנקראים קלשות).
פטנג'לי מציע ביוגה סוטרה טכניקות שונות שמכוונות לשליטה בהכרה שהמתרגל המתמיד יגיע בעזרתן למצב עילאי של סמהדי - מצב תודעה בלתי רגיל שמתלווה בתחושת אושר עילאית. הטכניקה במקרה של פטנג'לי היא הקְרִיַה יוגה- דרך שפורמת את תפיסת המציאות המוכרת לנו לכדי הבנת ההבדלים בין האני הגבוה שלנו (פורושה) לבין האני שמתנהל בהוויה היומיומית (פרקריטי). היוגה של פטנג'לי מסבירה איפה התבלבלנו ומציע מפה שתדריך אותנו החוצה מסבך האשליה. פרקטיקה זו משתייכת לזרם הראג'ה יוגה (היוגה המלכותית של ההכרה).
ההגדרה של מהי יוגה לפי פטנג'לי מופיעה בפרק הראשון (מתוך ארבעה) בסוטרה השנייה:
סוטרה 1.2: "היוגה היא השקטת תנודות התודעה" – ערמות של מילים נכתבו על הסוטרה הזאת ואינספור פרשנויות. בחלקן המילה השקטה מתחלפת במילה הכחדה או עצירה. ניסיתם להכחיד את גלי המחשבה? זה בלתי אפשרי. אבל כן אפשר לנסות במדיטציה להתמקד באובייקט אחד, כמו הנשימה, או בחזרה על מנטרה, ולראות את גל המחשבות מעט מתעדן. מטרת התרגול תהייה להמשיך ולנסות שוב ושוב עד שנצליח לאלף את החיה המשוגעת הזאת שנקראת הכרה.
סוטרה 1.3 " אז שרוי הרואה במצבו הטבעי"- מי זה הרואה? ומהו מצבו הטבעי? לפי פטנג'לי הרואה הוא העצמי הגבוה שלנו (פורושה). ביום יום קשה לנו לזהות את העצמי הגבוה בגלל שההכרה שלנו לא שקטה וממוסכת. הרבה פעמים כדי להסביר את הכוונה משתמשים בדימוי האגם: קרקעית האגם משולה לפורושה, העצמי הגבוה, המים להכרה והגלים על פני המים לתנודות ההכרה (המחשבות). כאשר יש הרבה גלים המים בתנועה ואי אפשר לראות את קרקעית האגם, את פורושה. ורק כשמי האגם שקטים ישנה צלילות והקרקעית מתגלה. זאת אומרת שיש חשיבות עליונה למצב ולאיכות ההכרה כדי שתהייה מסוגלת לזהות דברים בשונה למה שהיא רגילה ביומיום. ההכרה מהמילה להכיר, מועלת בתפקידה ככלי עזר עבורנו כי היא טרודה וקופצנית. המצב הטבעי, אם כך, הוא מצב של חוסר תנועה ושל קביעות, מצבה של הפורושה. קביעות הוא מצב שלא קיים בעולם התופעות, כי ההשתנות חלה על כל מה שזמני.
בפרק השני פטנג'לי מציג את שיטת האשטנגה יוגה, שיטת שמונת השלבים שמטרתה לכוון את המתרגל למצב סמדהי. אלה הפיגומים או השלבים שההולך בדרך הרוחנית צריך לעבור כדי להגיע לאיחוד. צריך להבדיל ולומר שזאת אינה שיטת התרגול המוכרת לנו כיום כאשטנגה יוגה.
השלבים הם: (1) יַמַה- הימנעות; (2) נִיָמַה- עשייה; (3) אסאנה- תרגול גופני; (4) פרניאמה – תרגילי נשימה; (5) פרטיהרה – התכנסות החושים; (6) דְהַרַנה- מיקוד באובייקט; (7) דְהיינה- התעמקות מדיטטיבית; (8) סמדהי- התמזגות ואיחוד כאשר ההכרה ריקה מהתוכן של עצמה. עוד אחזור אליה.
הבהגווד גיטה הוא טקסט שכתוב כשאלות ותשובות בין האל קרישנה ללוחם ארג'ונה, במהלכו קרישנה שוטח את עקרונות היוגה. קרישנה מלמד את ארג'ונה את השפעת שלוש מידות הטבע החומרי על ההכרה. הטבע החומרי כולל בתוכו את גוף האדם, המחשבה והרגשות וכל עולם התופעות המוכר לנו. אלו מתאפיינים בשלוש איכויות שנקראות ראג'אס, סאטווה, תאמאס (בסדר הזה- בריאה, שימור והרס) שמתקיימות ביחסיות משתנה בכל חומר מהגס ביותר- כמו סלע, למעודן ביותר- כמו נשימה או רגשות.
וכך קרישנה אומר:
"הו ארג'ונה גיבור חיל, הטבע החומרי מורכב משלוש מידות – טוֹבוּת (סאטווה), להיטות (ראג'ס), ובערות (תאמאס). בשנייה שישות החיים הנצחית באה במגע עם הטבע הריהי מותנית על ידי מידות אלה"
(בהגווד גיטה 14.5)
"מידת הטוֹבוּת (סאטווה) מוּתנה לאושר, להיטות (ראג'ס) קושרת לפעילות תועלתנית הישגית, ובערות (תאמאס), שמסתירה כל ידע, כובלת לטירוף" (בהגווד גיטה 4.19)
ראג'אס היא איכות של עשייה ביתר- עליצות מוגזמת, אנרגיות גבוהות, מאניה, יצירתיות.
תאמאס היא בדיוק ההיפך: דכדוך, דיכאון, חוסר רצון, עייפות, כבדות, טישטוש, עירפול והרס.
סאטווה היא איכות של צלילות, בהירות, ניקיון. מצב אידיאלי עבור ההכרה לראות את הדברים כפי שהם.
אנחנו יכולים לראות כיצד ההכרה שלנו עוברת בין המצבים האלה במהלך היום. לרגע אנחנו מאושרים עד הגג ואז מתקבלת הודעה שמעציבה אותנו וכל ההוויה שלנו משתנה. השינוי בין המצבים יכול להיות כל כך מהיר שלפעמים אנחנו גם לא מודעים אליו. ההחלטות היומיומיות שאנחנו עושים מושפעות ממידות אלה. למשל, אני יכולה להיות במצב רוח מרומם ובלי לחשוב פעמיים לבזבז המון כסף כי מצב הרוח שלי טוב! ויכול להיות שאחר כך אתחרט על המעשה. ולעומת זאת אם אני במצב רוח ירוד אני אולי לא אחשוב בכלל על קניות. מעטות הפעמים שאנחנו נמצאים במצב סאטווי שמאפשר להכרה לראות את הדברים כפי שהם באמת.
ולכן טוען קרישנה על הבורות ושלוש מידות הטבע -
"הנשמה הרוחנית מתבלבלת בהשפעת העצמי הכוזב, וחושבת עצמה לעושה הפעולות שלמעשה, מתבצעות על ידי שלוש מידות הטבע החומרי." (בהגווד גיטה 3.27)
לומר בעצם שהרצון שלנו לא לגמרי חופשי אלא נשלט על ידי מצבי הכרה משתנים, ללא ידיעתנו.
מתרגלי מדיטציה מטפחים מצב הכרתי נקי, סאטווי, ומסוגלים להיות יותר במודעות לפעולת ההכרה ולשינויים שחלים בה בכל רגע ורגע. זאת אומרת שישנה רגישות גבוהה יותר לזיהוי של מצב ההכרה ולהחלטות שנעשות בצורה מודעת ובהתאם למציאות כפי שהיא באמת ולא כפי שהיא מצטיירת בהכרה שלי באותו הרגע.
טבעם של השניים – האני הכוזב והאני האמיתי;
לפי היוגה כל מה שמשתנה וזמני – לא יכול להיות האמת, כי אמת אבסולוטית לא יכולה להיות יחסית. ומה שהוא לא אמת לא יכול להביא לנו אושר, אלא רק סבל.
מה כן יציב? המודעות יציבה. היא לא משתנה. (לא להתבלבל עם נפש)
אנחנו יחידה של גופנפש, שמשתנה ללא הרף – הגוף משתנה, המחשבות משתנות, הרגשות משתנים ולכן היוגה מצביעה על כך שאת החלקים האלה לא צריך לטפח ולא לזהות אותם כאני אמיתי– לא את האגו, לא את יופיו של הגוף כי מתישהו הוא יתכלה וזה יגרום לנו צער. ואי אפשר לפעול על פי המצפן הרגשי, כי הוא מתעתע בגלל אופיין המשתנה.
נסו להיזכר כשהייתם קטנים והייתם מודעים לתחושת ה-אני (SELF) ונסו להתחבר לתחושת האני שלכם עכשיו. האם המודעות של עצמכם הזדקנה? אולי הגוף עייף והנפש אבל הידיעה שיש אני בתוך הגוף הזה קבועה. שמעתם אנשים מבוגרים שאומרים שהם לא מרגישים זקנים? כי זאת לא תחושת הגוף שהם מבטאים, אלא תחושת מודעות לעצמם, לפורושה, שבאמת לא הזדקנה לרגע אחד כי היא חסרת גיל.
את המודעות הקבועה והבלתי משתנה נרצה לטפח ואליה נבקש להתקרב, אז נוכל לחוות אושר בלתי תלוי. מה שהיוגה אומרת היא תתקרבו אל עצמכם, תכירו את עצמכם ומתוך הקשר הזה נפתחות תובנות חשובות מאוד.
כבר ניסינו מיליון שיטות ודרכים לספק את האני האגוצנטרי שלנו ותמיד הגענו למבוי סתום.
פטנג'לי טוען שחוויות של הנאה, שמחה ואושר – כולן מוליכות שולל. החיים מצערים והשינוי הוא המהות הבסיסית בכל קיום מותנה, שהוא למעשה החיים שלנו. ובכל שינוי אנחנו מרגישים כאילו ש"נילקח" מאיתנו משהו. הזמן לוקח את הנעורים ויש בידיעה ובחוויה הזו צער. בעודנו בחופשה מגולמת תחושת צער שהיא עומדת להסתיים. בכל הנאה של החושים ישנו גרעין של צער. לכל מצב יש מתישהו סוף, וגם זה גורם לנו לעצב. עצב וכל רגש הוא בסדר ולגיטימי כל עוד הוא לא הופך להיות לנו לסבל, כשאנחנו יוצרים בו תלות.
על הצער ניתן להתגבר לפני שהוא בא! אומר פטנג'לי.
מי שמתרגל יוגה הופך להיות רגיש כמו גלגל עין לגרגר חול. בטיעונו הוא שם קץ להולכת השולל אחרי האני האגוצנטרי הכוזב, ומבקש מאיתנו להבחין שישנו אני גבוה יותר. העצמי. המודעות. פורושה שנמצא מעבר לשינוי התמידי של הקוסמוס המוגבל. רק הפורושה אינו מושפע מייסורים וכאב, כי הוא בעל איכות קבועה.
"יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה, המודעות) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים" (בהגווד גיטה 2.16)
בעוד שהיוגה סוטרה של פטנג'לי מלמדת שחרור דרך פעולה הכרתית של הבחנה בין זמני לקבוע, בין פורושה לפרקריטי (הטבע המשתנה), הרי שהבהגווד גיטה מדגישה את קיומה של הנשמה הרוחנית האינדווידואלית שרוצה לשוב ולהתחבר עם נשמת העל.
לאורך הטקסט מוביל אותנו קרישנה לשחרור הנשמה ממניעים אגוצנטריים וממטרות שמענגות את האני הנמוך, האני הלא מודע, שמושפע משלוש מידות הטבע. ככל שנפעל מתוך סיפוק אגואיסטי נתרחק מההגשמה הרוחנית, הוא אומר. עד כה נשמע די דומה לטענתו של פטנג'לי, אלא שהבהגווד גיטה אומרת שמְעבר לנשמה האישית יש ישות גדולה יותר שרוצה לשוב ולהתחבר אל הישות האינדיבידואלית, אך היא לא יכולה לאלץ אותה. היא יכולה רק להמתין שכל אחד יעבור את המסע שלו לגילויה.
השלב הראשון היא דרך הבנה של קרמה יוגה- פעולה שאין בה תלות בפירות התוצאה- כך אנחנו נפטרים מסיפוק התאווה של האגו הכוזב. זאת אומרת שהמטרה היא להשיל את הרצון לקבל תשורה פיזית או רגשית מעצמנו או מאחרים. עשייה לשם עשייה.
השלב השני, או המסלול הישיר לעבר היוגה טמון בהבנה שיש לנו מעמד מסוים במערכת הקוסמית, שלה יש מטרה תמידית להיטיב איתנו! מתוך הבנה זו יהפכו הפעולות שלנו לפעולות של התמסרות ונתינה שמזינות ומשמרות את הצרכים של אותה מערכת. לא רק שלא נצפה לפירות הפעולה, אלא שנפעל לקידום הטוב הכללי, הקוסמי. לזרם הזה קוראים בהקתי יוגה, היוגה של התמסרות הלב. כל מניע וכל עשייה היא למען קרישנה- פן מסוים של הבורא, והיא נחשבת לתרגול הגבוה ביותר ואולי הקשה ביותר.
"אלוהים הוא זה המפהק והמתעטש
ומשתעל, ועכשיו צוחק
הביטו, זה אלוהים מִזְדַכֵּך!
אלוהים מחליט לצום, אלוהים מהלך ערום
מערב ראש השנה האחד לבא אחריו.
האם תבחין אי פעם
כמה קרוב אליך
אלוהים?"
(ללה, שיר ערום, תרגום: הדס גלעד)
שתי הגישות ליוגה, הבהקתי והאשטנגה דומות במסרים שלהן, גם אם הטכניקה מעט שונה. אך הקשר היפה שמצאתי בין השתיים מתואר בפסקאות הבאות:
הזכרתי את האשטנגה יוגה של פטנג'לי כמערכת שלמה שנועדה להניע אותנו במסלול להגשמה. השלב הראשון מתוך השמונה, נקרא יַמַה שכולל חמישה תתי סעיפים המתייחסים לפעולות האדם כחלק מחברה ומקהילה. מה שאומר שעל המתרגל הרוחני להתנהג בהתאם לכללי מוסר בסיסיים ובהימנעות מ-
(1) אלימות, (2) שקר,
(3) גניבה, (4) תאווה (5) קמצנות.
קצת מזכיר את 10 הדיברות...
השלב השני נקרא נִיָמַה – גם הוא מחולק לחמישה תתי סעיפים ועוסק בעשייה אקטיבית של – (1) ניקיון הגוף, (2) שביעות רצון, (3) חיי צניעות והתנזרות (יש לזה פרשנויות רבות), (4) לימוד הכתבים
(5) התמסרות לעליון.
מה שפטנג'לי אומר בהצגת שני השלבים הראשונים; שכדי להתחיל לתרגל יוגה ההכרה צריכה להיות במצב סאטווי, נקי, וזה מתחיל בניקיון של המחשבות שלנו, המילים והפעולות שלנו, להיות אנשי מוסר ולא צדק, על ידי טיפוח פעולות שמקרבות אותנו לעצמנו.
קרישנה מסביר לארג'ונה את הסכנה הטמונה בתשוקה לעינוג מושאי החושים בטענה שההיקשרות אליהם מדרדרת את האדם למעגל של כעס. ומעגל של כעס מדרדר למעגל של הרס הערכים:
"אגב הירהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם. מקשר זה צומחת תאווה ומתאווה מתעורר כעס" (בהגווד גיטה 2.62)
"כעס מעוות את המציאות, ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון. עם בלבול הזיכרון אובדת התבונה, וכאש אבדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי". (בהגווד גיטה 2.63)
מכעס אנו עלולים להידרדר לאיבוד התבונה, מתריע קרישנה. איבוד התבונה מוביל לאיבוד הקשר בין מה נכון ומה לא נכון ואנחנו עלולים לשכוח את מידות המוסר שלפי פטנג'לי הן הבסיס להתעוררות ולהבנה של הטבע האמיתי שלנו.
לסיכום
היוגה מתרחשת בעיקר מחוץ לגבולות המזרון כי היא מציעה נקודת מבט אחרת על החיים, על עצמנו, על הפעולות, הכוונות והמניעים שלנו, ולכן מתקיימת בכל רגע ורגע. המזרון הוא מצע לבדיקה ותרגול של הרעיונות. למשל, אם נרצה לתרגל אי אלימות נוכל להתבונן בעצמנו מתרגלים תנוחות ונשים לב אם אנחנו עוברים את גבול היכולת של הגוף או לא. אם הבחנו בכאב, האם נעצור וניסוג לאחור או שנמשיך? אם אנחנו מפעילים כח על עצמנו אז נשאל – מיהו זה שפועל? ולשם מה?
ואם נרצה לתרגל את הרעיון של קרמה יוגה על המזרון, נוכל לתרגל לשם התרגול עצמו מבלי לנסות להגיע לשום הישג מסוים ולזנוח את המושגים "הצלחה", "כישלון", "יכולת" ו"התקדמות". נבדוק כמה קל או קשה לאגו לוותר עליהם.
היוגה עוזרת לנו להבין שיש לנו תמיד בחירה להשיל את מה שלא נחוץ לנו בחיים ולטפח את מה שמקרב אותנו פנימה.
נמסטה